(משה מביט מהר נבו- נחום גוטמן)
מקום קבורתו של משה[1]
משה קבור בין דפי ספר התורה. הוא מת על הר נבו. מסתכל על כל הארץ.
הארץ אשר נשבע ה' לאברהם ליצחק וליעקב. וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. (דברים לד) ובתחילת
ספר יהושע יתחילו להתארגן כולם, כדי לעבור את הירדן לכיוון הארץ המובטחת. ורק משה הולך
את כל הדרך חזרה במדבר. הפעם הוא לא צריך לעשות את כל הסיבובים של הארבעים שנה עם
כל העם מאחוריו. דווקא בדרך חזרה, כשהכי לא בא לו לחזור, הוא צריך למהר. אם לדייק,
יש לו רק 12 שבועות למהר ולהגיע לתחילת ספר שמות ולהתמקם בתיבה עד שימצאו אותו
ויתחיל כל הסיפור.
הוא הולך במדבר לבדו. נעצר במקום בו נאם את נאומו הגדול של ספר דברים.
מתסכל סביב וריק. רק החול נושא את זכרון המוני האדם שהיו כאן. קחו לכם חוקים, קחו.
תיישמו אותם בלעדי, בארץ המובטחת. הנה כאן עמדתי מול ה' והתחננתי. התחננתי בפני ה'
שייתן לי להיכנס לארץ, וה' לא הסכים. למה לא הסכים? תיכף נגיע לסלע. משה ממשיך,
צמא ורעב, אבל הוא לא יתלונן. לא, הוא לא ישראל שיבכה, הוא לא יתחנן שוב.
הוא עובר ליד קברו של אהרון, אחיו, אחיו שכל הדרך דיבר אותו. אהרון
אחי, אחי אהרון. והגעגועים אליו משייפים את לבו כמו רוח חזקה, מכים בו. צמא וכועס הוא
עובר ליד הסלע הארור והנורא. הסלע אליו היה צריך לדבר, והכה בו במטה. ולא דבר. למה?
ככה. כי הוא לא אוהב לדבר. כי זה היה בדיוק אחרי שמרים מתה. כי זה אולי היה המרד
הקטן של משה. הוא מסתכל על הסלע. הסלע מסתכל עליו. משה לא מדבר. והסלע גם הוא
שותק. בלי מילים הסלע בוכה ומוציא מתוכו מים, שפע של שמים. מפייס ומתנצל בפני משה.
כשכל עם ישראל מסתכלים לא יכולתי לשבור את המילה של אלהים, כמו מסביר לו הסלע.
ועכשיו מפייס ושוטף את משה, מימיו מתערבלים בדמעות של משה, שאלהים לא יראה.
משה ממשיך וחולף על פני קברה של מרים אחותו. ששמרה עליו, שדברה עליו,
שהתפלל למענה 'אל נא רפא נא לה'. עכשיו היא כאן קבורה. עוד מעט היא שוב תערסל
אותו, תצפה עליו ותגן מפני חיות היאור הגדולות, כשהוא קטן ולא מוגן בתיבה. רק עוד
מעט מרים ושוב ניפגש.
משה ממשיך ללכת לכיוון מצרים. המדבר גדול, מסנוור, מעייף ורחב ידיים.
לא מחבק, לא מרגיש בית. בדרך חזרה אין עמוד ענן, ואין עמוד עשן. משה יודע היטב את
הדרך ואין צורך בסימנים. הו, הוא יודע את הדרך הזו לפני ולפנים, כבר אלפי פעמים. מנסה
לא לקוות שאולי הפעם משהו ישתנה. שאולי הפעם אלהים לא יבחר בו, אולי הפעם העם לא
יהיה תובעני וקשה עורף כל כך, אולי הפעם יצאו מים מהסלע ומשה יזכור לדבר, אולי
הפעם יוכל להיכנס לארץ כנען, אולי לא לחזור, שוב, גם הפעם, את כל דרך הסיפור
בחזרה. לא לחשוב. לא לחשוב. לא לחשוב.
צל גדול נופל על משה השקוע במחשבות. רק כשנתקע לו משהו ברגל הוא שם לב
שהוא כבר ממש מתחת להר סיני. נתקע לו "לא תחמוד" ברגל ומשה מחייך לעצמו..
לא תחמוד... מה כבר רציתי.. ומוציא את השברים מכף הרגל ומתחיל לעבוד. מה אני
כבר יכול לחמוד. מצד אחד מחייך אליו עגל הזהב הטיפש הזה. מצד שני שברי לוחות הברית
ששבר. הוא מתכופף ואוסף לאט את השברים ומניח אותם בערימה. ולאט מפרק את העגל שוב
לצמידים ולנזמים. כדי ששוב יהיה אפשר לשבור, ושוב אפשר יהיה לפסול. כשהוא מסיים
הוא מסתכל למעלה, והשמש מסנוורת, ואין סימן לאלהים שם, אין סימן. הרי אבוא לכאן
שוב, לא בגפי, אני יודע, ותראה אלי. אז מה עכשיו אתה נסתר? מתבייש? נבוך גם אתה?
אלהים אדירים, עין בעין דיברנו. פנים אל פנים. אל תתחנף אלי עם צל. משה עוצם
עיניים, ויכול ממש לראות את הקולות של ההמון האדיר שיתקהל כאן עוד מעט, לקבל את התורה.
המון שמח רוקד וצוהל. יש בזה עבורו נחמה.
הוא ממשיך בדרכו, כבר מתחיל להריח את הריחות של סיר הבשר, של הבית, של
מצרים. המקום היחיד שהיה לו כבית. הארמון, הבאר והמדבר. קח, קח, קצת מן, יד אלהים
דוחפת לו קצת אוכל. הוא לוקח. מתוך נימוס, מתוך רעב, מתוך קצת הבנה שאולי לאלהים
אין ברירה, ומישהו חייב לחזור כדי להוביל את כל העם שוב את כל הדרך של השחרור
והגאולה. קח תשתה משהו, עכשיו לא צריך לדבר אל הסלע, אפילו לא להכות. רק שב משה,
תן לי להשקות אותך, לרחוץ את רגלייך העייפות, לשטוף את פנייך הצרובות משמש. ומשה
מתמסר למים הקרירים, המתוקים. שעוד רגע שוב יהיו מי מרה, אבל בינתיים לא נורא.
בינתיים אלה הם דברי אלהים חיים שמפכים בו. מנחמים אותו מעט, מעודדים ומפצים על
המסע האינסופי שלך.
והנה ים סוף לפניו, ארוך, עצום ונורא. בוא משה, בוא משה שלי, אפתח
אותו, רק בשבילך. ומשה כובש פניו באדמה. לא ממבוכה על המחווה. אלא מעצב ומהבנה, כי
ככל שאלהים יותר מפנק אותו ומפתה אותו בממתקים ובניסים, כך קטן יותר הסיכוי שמשהו
ישתנה. שוב הסיפור הזה. הייתי מוכן לעבור את זה פעם אחת בשחיה. אם היית אומר לי
שזו הפעם האחרונה. או קופץ פנימה ומחכה לאניה או לאיזה דג, כמו יונה, אם היה לי
אומץ או אם זה היה עוזר. אבל זה לא משנה. לעולם חוזר.
וים סוף נפתח, ומשה עובר לבדו, וראשו בחרבה. מעט נבוך מכל המהומה.
וחומות הים, עומדות שקטות, כמו מצדיעות לו, בהכנעה, ובהערכה אינסופית, אינסופית,
הצדעה לעולם לא אחרונה.
לפניו כבר מצרים. מאחוריו הים. לפניו עתידו, עברו, כל חייו. שמחות
לקראתו מעופפות מולו המכות, חולפות מעליו, מצדדיו, כמו בומרנג מצליפות באוויר
וחוזרות, רוקדות ריקוד אינסופי של שמחה, מקבלות את פניו של משה בתופים ובמחולות
ובמכות- בכורות, חושף, ארבה, ברד, שחין, דבר, ערוב, כינים, צפרדע וראשונה אחרונה
חביבה דם. ברוך הבא למצרים. וכבר מתחיל להיות פחות חם. מחייך לעצמו- כאן באר, כאן
לעולם ציפורה. והנה שוב הסנה. עדיין בוער. הנעליים שלו עדיין מחכות לו שם. הוא
מתקרב ומתכופף, ונעל אחר נעל- נועל. תכבה כבר, תכבה.
ומשה מתקרב אל תוך מצרים, אל בתי העברים, אל בתי המצרים. הנה היאור
האדיר, הנה רחש הסוף. הנה המסע שוב נגמר כדי להתחיל שוב מחדש. משה מתכנס בעצמו
ונסגר ונזכר. נדחק למקומו הסודי בין הקנים, שם מחכה לו כמו תמיד התיבה. שותק מוריד
את נעליו, מוריד את שמלתו ומקפל אותה. כמו פרפר שהתבלבל וחוזר להיות גולם, הוא
עוטף את עצמו בשמיכה, וכמו גולם, תינוק, נכנס לתיבה. עוצם עיניים ונרדם. חולם על
אברהם יצחק ויעקב ועל בריאת העולם. מחכה שיבואו למשות אותו.
מוסיזיפוס אקרא לו, אומר אלהים.
משה, אומרת בת פרעה, אקרא לו בקיצור: משה.
חג שמח. שמעתי שאתה חוזר את כל הדרך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה