פרשת נשא. כמה מילים לאהובי, שמשון.

היום אני רוצה לדבר על ההפטרה של פרשת נשא.

ההפטרה (שופטים יג) מספרת על הולדת שמשון. אני אמשיך ואספר עד סוף פרק טז.
האיורים הנפלאים בפוסט,  שאיירה בלה גולדנברג- טייב, לקוחים מספר לימוד לכיתה ד ,שכתבתי עם עוד חברים מצויינים בצוות, בהוצאת מטח.

גילוי נאות- אהוב לבי, שמשון.

למה אהוב לבי?

שמשון נולד לאביו ולאמו, לאחר שאמו, העקרה, התבשרה על הולדת שמשון מפי מלאך ה'. עוד טרם לידתו, הגדיר המלאך את ייעודו של הילד: " ... וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים". תפקיד רציני ביותר, לילד שטרם נולד. זה מה שצריך בספר שופטים, זה צו השעה.   צריך מנהיג חזק שיכה בפלישתים. כמו שהיו עתניאל, אהוד, ברק, גדעון- כל החבר'ה הטובים של ספר שופטים שהיכו באויביהם ! ומשום כך, כדי שיממש את ייעודו ויקדיש את עצמו לתפקיד, שמשון צריך להיות "נזיר". נזיר, לפי חוקי התורה, אינו מתנזר מחיי אישות, אלא  מי שלא נוגע בטומאה, לא שותה יין ולא מספר את שערותיו (זה, למעשה, הקשר לפרשת "נשא"- העוסקת, בין היתר, בדיני נזיר)

 

מיהו שמשון? מה אופיו? מה הוא מגדיר לעצמו כייעוד בחיים? כל זה לא חשוב. לילד הזה, עוד טרום לידתו, יש ייעוד בחיים- להושיע את ישראל מיד פלישתים. כיוון שאנחנו בספר שופטים, ובתנ"ך- זה בהחלט לגיטימי מצד הכתוב לייצר דמות שתענה על צרכים מסויימים של הסיפור או של ההיסטוריה- גיבור שמציל אותנו מהאויבים. אבל... מה עם שמשון, אם באמת היה איש כזה? האם מעניין אותו הייעוד שלו שהגדיר לו המלאך? לא ממש. מתברר ששמשון שלנו, פשוט חי את חייו. את שמשון מעניין... מה שמעניין אותו. בעיקר נשים... אבל הוא לא בתפקיד, הוא חי את חייו.

בתחילת דרכו, שמשון יקירי רואה אישה מבנות פלישתים ורוצה דווקא אותה לאישה. אין מישהי משלנו, שואל אביו בדחילו ורחימו.. לא! אותה אני רוצה! וכששמשון  יורד לכרמי תמנתה, הוא מתעמת עם כפיר האריות שבא מולו, שמשון יכול לו, ומשסע אותו בקלילות. ואחר כך מוציא מגופת העז- מתוק. מרוב מבוכה מחוזקו ומתיקות לבו ודבשו, שמשון לא יודע מה לעשות עם עצמו, והולך וחוזר, ומביא להוריו מהדבש, ולא מגלה להם את מקורו, כי אולי הוא עצמו נבהל מעצמת כוחו שלו. האריה הוא לא פלישתי, אבל מתברר ששמשון הוא חזק נורא!

 

ואז שמשון, שלא רק שהיה חזק, גם היה מתחכם ומחוכם, וקצת ילדותי וקצת עושה בכוונה, חד חידה במשתה חתונתו- מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק. מי יודע את התשובה? מתערב עם הפלישתים. וקצת רוצה שיגלו אותו, וקצת רוצה להשוויץ,  וקצת לא יודע לשמור סוד, וקצת שומר ומתפקע עוד שניה.

העסק מסתבך כאשר הפלישתים מגלים את התשובה דרך אשתו, שלוחצת עליו מציקה לו, ושמשון שיכול לאריה, לא יכול על אשתו, ומגלה לה, והיא כמובן מגלה לפלישתים. הם מביישים אותו, הוא מכה בהם, אבי הנערה לוקח לו את האישה, שמשון מתעצבן ושולח בשדות פלישתים זוגות שועלים קשורים כשלפידים בזנבותיהם- דרך קונדסית, חכמה ואכזרית לפגוע בשדות הפלישתים. הפלישתים מתעצבנים ושורפים את האישה ואת אביה. הוא לא התכוון להושיע מיד פלישתים, אלא לנקום בהם על זה שהם היו מעצבנים נורא.

 

ושמשון בורח, ומבקש מקלט אצל שבט יהודה, אבל שבט יהודה... מה מעניין אותם הבריון שעושה צרות משבט דן, והם כובלים אותו ומבקשים להסגיר אותו לידי הפלישתים. אבל שמשון הזה, חזק כל כך, שהכבלים מצחיקים אותו, והוא משתחרר, תופס איזה לחי חמור זרוקה שם, ומכה אלף פלישתים. ככה על הדרך. לא כי זה חשוב לו להכות את הפלישתים, אלא שהם מרגיזים אותו נורא. אבל הסופר המקראי סופר הכל. ולא שוכח את הייעוד של השמשון הזה. להושיע מיד פלישתים, כן? את מי זה מעניין...

ואז, שמשון, אהוב לבי. נהיה צמא. צמא נהיה שמשון. ושמשון, שיכול הרי לשלוח יד ולסחוט אל תוך פיו ענן, נשבר, כאן הוא נשבר, ומבקש מאלהים, לראשונה בחייו, שיביא לו קצת מים. מה הוא כבר ביקש?

כמה עצום הפער בין המחזר, המאהב, החכם, החזק, המתוחכם, האמיץ, לבין הנער הצמא, שכל מה שהוא רוצה שאלהים ייתן לו שלוק.

 

באפיזודה הבאה, בפרק טז, שמשון ממשיך במסעותיו. לא, לא במסעותיו בעקבות פלישתים או ניצחונות עקובים מדם. את שמשון מעניין, בגודל רק דבר אחד: " וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה וַיַּרְא-שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ" (פרק טז). עזבו אותי מפלישתים. תנו אישה. אבל אפילו את זה, בעל הייעוד שלנו לא יכול לעשות בשקט. הפלישתים אורבים לו, ושמשון באמצע הלילה בורח, אוחז, בעל הגוף, בדלתות העיר ונעלם באופק חברון. משאיר את הפלישתים אורבים לו ומטומטמים כל כך.

שמשון ממשיך במסעותיו, ממשיך ואוהב. לא מעניינים אותו פלישתים, לא ישועה, לא נקמה, לא לחצם של ישראל. הוא לא איש ציבור, הוא איש אוהב: "וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שֹׂרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה" (טז 4). הוא אוהב אותה, והיא? היא  אוהבת את הכסף שמציעים לה הפלישתים כדי שתגלה להם את סוד כחו, של הבריון הזה, משבט דן, שלא נותן להם מנוח ומתעלל בהם ומתקנדס להם והורג בהם כבר פרקים רבים.

ובכל לילה, היא מציקה לו ומתבכיינת, תגלה לי, תגלה לי את סודך... ובכל לילה, הוא מהתל בה וממציא איזה שקר. ובכל לילה היא מנסה ובודקת את השקר וזועקת "פלישתים עליך שמשון", והוא מתיר בקלות את אסוריו בכל לילה, ובכל לילה היא מגלה שהוא עבד עליה והוא מגלה שהיא עבדה עליו. ככה זה באהבה. ומצד אחד הוא משתעשע, ומצד שני, הוא כבר אמור להבין שהיא טומנת לו מלכודת. ומצד שלישי... אולי הוא עצמו לא כל כך מבין את סוד כחו שלו. הרי מעולם לא הסתפר, ולא באמת יודע אם זה העניין. ואולי לא מבין עד כמה הוא חריג, גדול, בריון וחזק.

ובלילה האחרון, כשהוא כבר לא יכול יותר והיא מציקה לו, הוא עושה את האקט הכמעט התאבדותי, אולי בעצם לא כמעט- ואומר לה את האמת. והיא מגלחת את מחלפות שערו, ולאט נושר כחו, והוא עצמו לא מאמין שזה אכן קרה.

 

 

והפלישתים, אוזקים את הבריון גלוח הראש, ומנקרים את עיניו, ושמים אותו בבית האסורים, ואז, במקדש הפלישתים, כשכל המקום הומה אדם, לעיני כולם דורשים שיעלו וישחק אל מול כולם, שכולם יראו אותו בעלבונו, בבושתו.

והם מציבים אותו בין העמודים, ושמשון, לופת את העמודים ופונה אל ה' בשארית כוחותיו:"...אֲדֹנָי ה'  זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה..." (פרק טז פסוק 28).

ובשתי ידיו שמשון ממוטט את העמודים, את הקירות, את מקדש הפלישתים, וקובר איתו את הפלישתים כולם: "... תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם-פְּלִשְׁתִּים..." (פסוק 30). אם אני יכולה לבחור, אני בוחרת שהוא אומר את זה בשקט, מסנן בין שפתיו. גם כדי למקד את כל הכח בידיים, לא לבזבז אנרגיות, גם כי צעקה לא טובה עכשיו. עכשיו בשקט, קטן ומדויק. משם הכח.

 

וכך הוא מת. שמשון המאהב, החזק, השובב, החכם, האוהב, האמיץ, הלא ברור, הבלתי מפורש, האאוטסיידר התמידי, שומר הסוד, האוהב כל כך.

והטקסט המקראי... ממשיך ומודד אותו בפרמטרים להם יועד. להושיע את הפלישתים. לרגע לא חשוב לאף אחד מה שמשון הילד רצה, ומה אופיו, ומהן תשוקותיו. וזה שהוא הרג פלישתים בדרך, זה היה על הדרך, כי מה שעניין אותו נורא זה נשים, ודבש, ושיעזבו אות בשקט כבר. אבל הטקסט מתעקש, ומעניק לו תעודה, אות כבוד, ציון לשבח :".... וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו". הנה, הוא מילא את ייעודו! במותו, בחייו, מה זה משנה?

אמן יהיה לי כזה ילד, שיסלול את דרכו, ולא יימדד אל מול משהו שמישהו אחר קבע שהוא צריך להשיג. שיעשה מה שהוא אוהב, וילך אחרי הלב.

אמן אני אהיה מספיק חכמה כדי לא להושיב לו ייעוד על הנשמה. שבת שלום. ומותר ומותר לאהוב.