כולנו עשירים. כולנו עניים. לשחרר ולהשתחרר...

בהר- בחוקתי

תארו לעצמכם שהיה חוק שאומר שפעם בכמה זמן- לא עובדים. לא רק לשעה, לא רק לשעתיים, לא רק לסוף שבוע. אלא שנה שלמה. נגיד- פעם בשבע שנים. מאיפה נתפרנס? מה יהיה? יהיה בסדר. בסוף השנה- תקבלו בחזרה את הכל  ותמשיכו לעבוד. נרגעתם?

נמשיך. תארו לעצמכם שיהיה חוק- שיגיד שפעם בחמישים שנה – עוזבים הכל- אדמה, שדה, מפעל, משרד, מקום עבודה קבוע- כל שמייצר פרנסה. אבל הפעם כל הקניין והנדלן- לא חוזר אלי. כל מה שעבדתי שנים, בניתי כל חיי- נשמט.

תארו לעצמכם עוד הצעות חוק - כמו חוק לפיו אסור לקחת ריבית מאדם שנזדקק הלוואה, או הצעת חוק לפיה גם לפועל יש זכויות.

נחזור בהמשך לתסריטים הדמיוניים האלה- ונעבור למציאות.

אנחנו בסופו של שבוע סוער-

אחרי סערת התספורות , כותרות בתחום החינוך סביב סוגיית ימי החופשה אל מול ימי העבודה של ההורים, אל מול ימי העבודה של המורים, מאבק של בעד ונגד עובדי הנמלים, כותרות בנושא הטרדות מיניות, שוויון בנטל המיסים והגיוס, תקציב המדינה בדיון,  שר האוצר שמכריז- מכרנו את האדם העובד, 1 במאי, חג שמנסה להגן על זכויות ועל מעמד הפועלים. רצח בצומת תפוח ותגובת המתנחלים. קוים אדום משורטטים וכולם הגיעו לי עד כאן- ומעל הכל- ענן עשן המדורות של ל"ג בעומר. וכידוע- אין עשן בלי אש...

המאבקים בכל הזירות- הם מאבקים לא רק על כסף ועל חלוקת משאבים. בעולם בו אנחנו חיים- כסף הוא המשאב הבלעדי לקיום החיים. ולכן המאבק הוא על כח. והשאלה היא - מי יחזיק בכח. למה זה חשוב? כי מי שמחזיק בכח, לא רק שיזכה להגן על המגזר אותו הוא מייצג, אלא יקבע בשביל כולם. וכל אחד יודע מה נכון. מה האמת. ומצדיק את ההחזקה של הכח אצלו.

זה סכום אפס- ומי שמנצח לוקח את כל הקופה. ומי מפסיד במאבק- הוא במעמד המפוקפק של שורד. שורד בקושי. כמעט נשמט ממעגל החברה, בשוליים.  ונדמה שההגדרות ל"מעמדות" הן כבר לא מתמטיות או סטטיסיות- אלא רגשיות, ערכיות, תרבותיות. קשורות לאופן בו אדם תופס את עצמו ואת הערכים לפיהם הוא חי ולפי מה שהוא חושב שמגיע לו.  וכולם צודקים- העני – צודק ברעבונו, הבסיסי, האנושי. צודק בתחושה שיש תקרת זכוכית של מוביליות חברתית. מעמד הביניים צודק בתרעומת על כך שהוא עובד קשה, ולא נשאר לו כלום- כיוון שמעמד הביניים הוא זה שמשלם מיסים ומממן את העני שלא תמיד לוקח אחריות על מצבו. המעמד העליון- טוען כי הם מובילים ומושכים קדימה את הכלכלה- ולכן חייבים את עזרת המדינה.

כולם מושכים בשמיכת התקציב, בשמיכת הכח. אז מי צודק? והפתרונות- לא ינבעו מזה שיבוא איזה מבוגר אחראי ומפשר וחכם- אלא מתוך מאבק בין הכוחות בתוך הזירה. סכום אפס.

נחזור לתסריטים הדמיוניים ההזויים שאיתם פתחנו- פרשות השבוע- בהר בחקתי- מציעות כלים אחרים למדידה ולפתרון של שאלות הכח. באמצעות חוקים שבמטאים ערכים.  

חוק אחד- הוא חוק שנת השמיטה ושנת היובל.

הפרקטיקה- כפי שזעזענו בתחילת הדברים- שאחת לשבע שנים- שומטים את עבודת האדמה ונותנים לאדמה, לבעל האדמה, לעובדים- כולם נחים. אפשר לאכול אופן חופשי מפירות השמיטה, שמותרים לכולם.

בנוסף לערכים החקלאיים והאמוניים, יש כאן ערכים חברתים. ערכי שוויון ומעין "איפוס" של הכח. החוק מחייב את כולם. את כל בעלי האדמות ואת כל העובדים ואת ל הנזקקים. לא שאחד נדפק והשני מרוויח. כולם מפסידים משהו וכולם מרוויחים משהו.

ההצעה העוד יותר מהפכנית- היא שנת היובל- " וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ " (ויקרא כה 10)  חלוקה מחודשת של הקלפים וביטול ריכוז הכח אצל אדם אחד, או משפחה או חמולה. שנה של שחרור עבדים והתנתקות מהקניין.

יש כאן שני רעיונות פילוסופיים מהותיים- אחד, לשאלת החזקה- כל מה שחשבת שהוא שלך- לא שלך. אין שלך. ההצלחה היא שריתותית. שני- מתוך השרירותיות - רעיון שוויון ההזדמנויות לכל בני האדם.

הלקוחות של שני החוקים האלה- שמיטה ויובל- הם בעלי הכח. עיקרם של החוקים- הקטנת הכח של בעלי הכח- אל מול הצדק, אל מול הנצח, אל מול האל. אל מול האנשים שחיים איתו באותו החברה.

הלקוחות של החוקים הבאים- הם האנשים שנקלעו למצב כלכלי קשה. (ואין הכוונה לנזקקים שמוגבלים ביכולת הפיזית,הקוגנטיבית או המעמדית לסייע לעצמם).

היום- מי שנקלע למצב כלכלי קשה על פי  רוב תקוע בחובות, שהולכים וצוברים ריבית. במקרה הטוב החובות הם מול הבנק. במקרה הפחות טוב- מול אנשים פרטיים. והאדם עובד.. ועובד... וכולו משועבד לתשלומים עבור החוב שהוא תקוע בו. וזה מעגל סיזיפי של ייאוש, של קטנות, של תחושת חוסר אונים, של עבודה ללא תכלית.

נדמה שהמנגנון של בעלי הכח, הוא מנגנון שלא מנסה לפתור ולהוציא את הנזקק מהמצב שהוא נקלע אליו. הפוך! מנגנון שמנסה לקבע את מצבו של הנזקק. לא לתת לו את הכלים, לא לתת לו את הפתח. מנגנון בו בעלי הכח ירוויחו, באופן ציני, מהמצוקה.

החוקים בספר ויקרא מציעים אפשרות אחרת. מעשית, ערכית ופילוסופית.  

איך?

ראשית ברמה המעשית-  בכך שאסור לקחת ריבית. כן! הלוואה שמטרתה אינה להרוויח ממצוקת האחר אלא לעזור לו. אסור לנהוג בעובד כבעבד – מבחינת התנאים שלו,מבחינת אפשרות השחרור שלו. אחרי שבע שנים- זכותו לצאת. ובשנת היובל- חובה עליו לצאת לחופשי.   .... לט וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר-לָךְ לֹא-תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד.  מ כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד-שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ.... (ויקרא כה)

שנית- ברמה הפילוסופית- ערכית: האדם העובד אינו עבד. הוא אינו משועבד לאדון, לאדם אחר. גם אם נקודתית אדם עובד אצל אדם אחר כדי להחזיר חוב- זה הסדר זמני ולא מהותי. האדם במהותו אינו עבד אלא יצור חופשי.  לא עוד עבדים במצרים. ואם אתם מתעקשים להיות עבדים- אז תהיו עבדים אצל הבוס הכי הגון שבעולם, שמארגן לכם יום חופש, שנת שבתון, שנת יובל ואפשרות למוביליות חברתית. נה כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  (ויקרא כה) האדם במהותו הוא חופשי, הוא בן חורין.

אין תמימות- לא יחדל אביון מהארץ- אבל זה לא תמיד חייב להיות אותו אחד...

 

שבת שלום.

 

קול גלגל. שוטי הנבואה. מתגלגל. מה אנחנו יודעים, מה?