פרשת ויקהל פקודי. דיאלקטיקה של פנים וחוץ. אז איפה הבית?

פרשת ויקהל פקודי

נ.ב. אני עושה ניסוי ולבקשת אחת הקוראות, ילדת פלא, אני שמה את השיר בהתחלה, כדי שינגן תוך כדי קריאה ואולי יהיה עוד אפיק של השראה. מקווה שתאהבו את החידוש:-)

אני יושבת בבית שלי, הזמני, השכור, זה עם הקירות, החלונות והמראה. ועוברות בי מחשבות על לעבור דירה. המון סיבות. למה לעבור מכאן, למה לעבור למקום אחר. מסתכלת סביב. האם זו רק תפאורה? האם ומתי קירות וחפצים הופכים בית? מה הצורך של חלקנו להיות בתוך מקום, בין קירות יציבים, מוכרים, שיעגנו ויתנו תחושת בטחון? מה הדיאלוג הזה, הרגשי כל כך, בין הפנים לבין החוץ, בין החוץ לבין הפנים. מה זה משנה אם אני יושבת בין ארבעה קירות בפתח תקווה, תל אביב, פראג או קליבלנד? מה זה משנה? נרחיב עוד יותר- עד כמה משנה אם חושך או אור חוץ בחוץ? אם קר או חם? אם נוף אורבני או יער, או ים? הרי ה"אני הפנימי" ההולך איתי הוא היציב, הקבוע, הנוכח. אז למה צריך את השיקופיות המתחלפות מאחורינו? וכמה מאמץ וזמן וכסף והשקעה. נסתכל במראה- עד כמה חשובים הבגדים שאני לובשת? המותגים, הדאווין, הפוזה? זה קצת יותר מורכב מהדיון על הליוויס בכיתה ח, אבל עדיין קיים. אני לא אומרת שלא ולא אומרת שכן. רגע שואלת. ונושמת במרחב של השאלה. נשים ליד אלה  ערכים כמו  חברות, אמת, כנות, תרבות, מעורבות, נתינה, למידה, סקרנות, אחריות, יצירה. מה חשוב? האם אחד בא על חשבון השני? לא אומרת שלא ולא אומרת שכן. רק שואלת.

פרשת השבוע- פרשת ויקהל פקודי (קוראים שתי פרשות למעשה) היא פרשה שעיקרה- "החוץ". תיאור נרחב של המשכן- כולו זהב, כלים, אבנים טובות. ותיאור נרחב של בגדי הכהן- זהב פתיל מצנפת ועוד. תפאורה של בית לאלהים. בגדים יפים לכהן העוסק בעבודת האלהים. אלהים אדירים, זה מה שחשוב?

ועוד- השבת הזו, היא פרשה מיוחדת, "שבת החודש". מה זה אומר? זוהי השבת האחרונה של חודש אדר, רגע לפני חודש ניסן. למי שלא חי את החיים שלו לפי לוח השנה המקראי- רגע סדר: זה אומר שעכשיו אנחנו בסופ"ש האחרון לפני השנה החדשה. ניסן, לפי לוח השנה בתורה, הוא החודש הראשון. וגם עכשיו – מתחלפת התפאורה. מתפאורת חורף, חושך, גשם, אפלה- לתפאורת אביב ,פריחה, צבעים וטעמים, התחלה חדשה. ושוב אני שואלת... לא אומרת רק שואלת: אני מבינה שחילופי העונות הם חלק מהטבע, ואנו לא מרכז העניין, אבל אנחנו אלה שמסמנים וקובעים את התמרור "שנה חדשה לפנייך" . אנחנו אלה שבוחרים לחגוג ולהגיד מכאן- התחלה חדשה, לפי הספירה שלנו, של בני האדם. הטבע יסתדר גם בלי ההכרזה. למה צריך את החוץ הזה? למה צריך להחליט שהאביב הוא סימן של התחלה חדשה, שהירוק הוא סימן להתחדשות ולתקווה? שסוף החורף, הוא סוף של תקופה?

אין לי תשובה טובה חוץ מככה. ככה אנחנו- באינטראקציה עם הסביבה, עם החוץ, עם התפאורה. בצניעות רבה- גם אנחנו יצור שמושפע. אנחנו חלק מדיאלוג שבו האוויר, הים, השמש, הירוק, כמו גם החורף, הגשם, הרוח והבוץ- הם לפעמים שמכתיבים ומדברים. חלק מדיאלוג עם אנשים ועם חברה אנושית. ויש לנו צורך לבטא בחפצים, במקום המגורים, בבחירות המראה שלנו- את מי שאנחנו, את האמונות, את הערכים. להחצין את הפנים ולהגיד ולפרסם "ככה אני". בכל בחירה שהיא. יש לנו צורך פנימי, למקם את עצמנו בסביבה שתהיה לנו מתאימה. לפעמים שתהיה נעימה וטובה, מוגנת ובטוחה. שתעשה שקט מבפנים. ולפעמים מאתגרת, מסוכנת, לפעמים מבטאת ערך או רעיון, לפעמים מסקרנת ומעוררת השראה. אולי החוץ הוא הזדמנות למראה, ואולי החוץ, התפאורה, משפיעים על הפנים ומעצבים איזה פנים חדש. שצריך לאפשר לו להתחדש ולהיות.

ועכשיו, אחרי שהשלמנו עם הצורך בחוץ, בהחצנה, בבגדים, בתפאורה, אני קוראת את אחד הפסוקים האחרונים בפרשה: "וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן." (שמות מ לד). שוב כיסוי, שוב הסתרה של החוץ, ושוב התמלאות פנימית במשהו שהוא לא אני ולא אתה. שוב תרגיל בתעתוע של מה חשוב. מורכב? הכל מורכב.

ושוב אני זוכרת, שכל בניית המשכן והבית, היא חלק מתהליך של מסע, של נדודים. והארעיות לעולם תהיה קיימת, במישורים שונים. את המסע מובילים עמוד ענן ועמוד אש חיצוניים או פנימיים. ואולי כל אדם, גם בהינתן תפאורה, ואנשים ונוף ומסע, צריך לדייק את עצמו ולהיות בשביל עצמו מרחב שהוא לא רק ארבעה קירות אלא גם בית.

שיר נבואה קוסמי עליז, מוקדש באהבה לאנשים סביבי שבונים כל הזמן את עצמם ומייצרים עבור עצמם ועבור האנשים שסביבם בית  ותפאורה, פנימיים וחיצוניים, והם הבית האנושי שלי, הקירות והמראה. וכל אחד הוא קצת בית של מישהו אחר. לפעמים פותח דלת ומוסיף עוד חדר ועושה מקום. לפעמים אורח אצל מישהו אחר, לפעמים כאן כדי להישאר. ומוקדש באהבה למי שהשבת הזו היא שבת מיוחדת עבורו ועולה לתורה. שבת שלום.

מזמינה את כולם, יום חמישי הבא 14/3, בשעה 20:00 לערב לומדים ושרים תנ"ך בעלמא, איתי ועם יעל קידר. יהיה אביב!
https://www.facebook.com/events/514236928628600/?ref=3

שיר נבואה קוסמי עליז- עלי מוהר, יוני רכטר

כמו עמוד ענן, כך תלך לפני העדר 
תבין הכל, תדע, לא תאמר מילה אחת 
כמו עמוד עשן תעלם בתוך החדר 
משהו בך יאמר לך המשך 
בדרכך. 

כמו שביל החלב שחוצה את השמיים 
אתה הולך ישר, לא שם לב לכוכבים 
שזוהרים כדי לסנוור את העיניים 
משהו בך יאמר לך המשך 
בדרכך. 

הו, לך ישר 
לך לבד, 
אל תפחד. 
אוהו אוהו או. 
אל תכעס, 
לך תמים, 
לך אחד....