מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 1 במרץ 2013

פרשת כי תישא. ומאוד לא פשוט לחכות.


עגל הזהב: התבוננות במימד האנושי, סיפור של מצוקה ותושיה.

פרשת כי תישא הי פרשה קשה  נוראית. משבר אמון נורא. משבר עגל הזהב. בזמן שמשה מקבל את התורה מאלהים עבור העם- העם נשבר ובוגד. במשה, בה', באמונה. בהסכם שעדיין לא נחתם.
החטא  נתפס כחטא נורא. אבל... ברמה האנושית, אפשר להבין אותם, לא? תחשבו על זה, הם מחכים כבר די הרבה זמן. כבר לפני ארבע פרשות, בפרשת יתרו, משה עלה לקבל את התורה מה'. ומאז... לא חזר.  והעם? נשאר לבד... המון זמן.

מה העם עושה כל הזמן הזה? מה קורה לעם בזמן ההמתנה?   לפני שלושה חודשים עזבו את מצרים. אמנם מאות שנים של עבדות, אבל הקרקע הייתה בטוחה. משה, או אלהים, או עמוד ענן או השד יודע מה, הוציא אותם מוליך אותם במדבר ו...מה? מדבר על ארץ מובטחת שאף אחד לא ראה ולא שמע.... מכנס את כולם סביב ההר, מבקש מהם להתכונן, לכבס את הבגדים, להיערך לקראת קבלת הברית... ומה? משה עולה למעלה. אומר לעם בכמה מילים את עשרת הדברות , העם מבועת, מבקש שמשה ידבר אל העם ולא אלהים מרוב פחד,, ומשה שוב... נעלם למעלה,  לשיחה שלא נגמרת עם אלהים.  

והעם? מה העם אמור לעשות בזמן הזה? להמשיך לחכות? לחזור למצרים? להיות מלאה אמונה ש... שמה? העם לא יודע את המשך הסיפור שהנה עוד רגע משה יבוא ובידיו לוחות הברית, שיא הברית בין ה' לבין העם. העם ארצי, אנושי, מחכה ומרגיש אולי באיזה שהוא מקום אבוד, חסר אונים, מבולבל. איפה משה? איפה אלהים? איפה מצרים? איפה אנחנו בתוך כל הסיפור? בלי מנהיגות, בלי כיוון, בלי תקווה.

אפשר לקרוא ולהרגיש את החרדה, מצוקה ואת חוסר האונים של העם, אפילו את הדאגה למשה כאשר הם פונים אל אהרון: "... מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ" (שמות לב 1)

באותו הפסוק, לעם יש כבר רעיון, הצעה לפעולה: "וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ..." (שמות לב 1)

החלק השל החטא- ברור. הקלות בה הם מוותרים על אלהים, ודורשים מאהרון שיעשה להם אלהים אחרים שיוביל אותם במדבר. וזה נורא. זה הכי נורא. זה נורא כי המשפט הראשון בעשרת הדברות שכבר נתנו בפרק כ הוא " אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי." (שמות כ 2(  אז מבקשים אל אחר?
והמשפט השני הוא " לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת--וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ" ((שמות כ 3) אז הם מבקשים מאהרון שיעשה להם פסל?

וזה נורא כי אחרי עשרת הדברות, רגע לפני שמשה יעלם עכשיו לזמן לא מוגבל, ברגע הזה שהוא מנפנף לשלום ועולה אל ההר, הוא עוד אומר לעם "לֹא תַעֲשׂוּן, אִתִּי: אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. (כ 19)- אז אהרון עושה להם פסל מזהב?

אבל אני מציעה לראות את החלק הטוב בפניה של העם לאהרון. חוזרת, ברשותכם, לפסוק של הפניה לאהרון, כשמשה בושש לבוא:  : "וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ..." (שמות לב 1)

מה טוב בזה? במצוקה ובחוסר האונים, העם לא נשאר פסיבי, אלא קורא תמונת מצב ומחליט לעשות מעשה. לא רק זאת, אלא שהמעשה כרוך בהקהלות, בלהיות ביחד, כעם, כקהילה. ועוד- הם פונים ביחד אל מנהיג אחד. לא מתרפקים, לא מאשימים אחד את השני, לא מתפזרים, אלא מבקשים סמכות ומנהיגות. ואת מי? לא מורד בוגד – אלא את הכי קרוב שיכלו למצוא למשה. ומה הם מבקשים ממנו? מבקשים אל שיוליך אותם,  להמשיך בכיוון, להמשיך בדרך שהתחלנו בה.

למה אני מוצאת שאלו דברים חיוביים? לא רק בפרמטרים שלי, שאולי יש בהם קריאה אנכרוניסטית, אלא כי רק לפני שבוע קראנו את מגילת אסתר, וראינו כיצד היא מתמודדת עם המצוקה: היא קוראת מציאות, מבקשת להתכנס, תופשת מנהיגות ועושה מעשה. לא מחכה ולא ממתינה עד שמישהו או אלהים יפעל בשבילה ובשביל העם שלה. היוזמה, העשיה, הקהילתיות והמנהיגות- הם חיוביים, רצויים וחזקים. הרי לא אסתר ולא מרדכי יושבים ומחכים שיבוא איזה משה וירד ממרומי ארמון אחשוורוש ויכריז על גאולה.

ובכל זאת- מה ההבדל בין סיפור חטא העגל לבין סיפור אסתר? הרי בשניהם יש אקטיביות, מנהיגות  ויוזמה, בדרך להתמודד עם מצוקה. לא יכול להיות שאלהים מעודד פסיביות ותלות. למה זה לא יכול להיות? ראשית כי ככה אני רואה את הדברים. שנית, כי פורים הוא החג האחרון בלוח השנה- שיאו של תהליך התבגרות ואחריות של עם, כאשר פסח הוא ראשון, ילדותי וקטן. ושלישית, אשען על דברי חז"ל שאמרו שפורים הוא החג שעתיד להישאר, כאשר כל חגי ישראל יבוטלו. אז האקטיביות מבורכת. אם כך, מה ההבדל?

אני חושבת שההבל הוא במימד הזמן, ושאלת מושא הציפיה. בסיפור אסתר – יש מועד ידוע לפנינו, וידוע לנו שבמועד הנקוב- יהיה רע. אז כשאדם עומד מול גורל ידוע, אכזר וברור – עליו לעשות מעשה, ולא לחכות לישועה. בסיפור ההמתנה למשה- אמנם אין מועד ידוע, וקשה כל כך לחכות- אבל הטוב יכול לקרות גם מחר. ומושא ההמתנה- הוא טוב. הוא הברית. ולכן לא נדרשה מהעם כאן אקטיביות, לא זה היה הניסיון ולא זאת הכוונה. אלא מדובר כאן בניסיון של אמונה, של אהבה תמה.

נדמה לי שאני לא היחידה שאמפטית כלפי המימד האנושי שבהתנהגות של העם. גם משה, וגם ה', שכועסים נורא כל אחד בתורם, בסופו של דבר מרגיעים אחד את השני, וסולחים לעם, וממשיכים הלאה איתם. לדרך ארוכה של ציפיות ואכזבות, של ברית שלא תותר, שלא תותר.
ומאוד לא פשוט לחכות. יהודית רביץ למילים של לאה גולדברג, אהובתי.
שבת שלום.


 

 

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה