פרשת תרומה (שמות כה 1- כז 19) ואם לא בא לי?
בפרשות הקודמות – ניתנו עשרת הדברות והמשפטים- החוקים הבסיסים לעם ישראל. אף אחד לא שאל את העם אם הוא מעוניין או מסכים לברית. אלה החוקים. וכמו שאמרו חז"ל – כפה עליהם הר כגיגית. עכשיו, את הברית הזו צריך לארוז יפה בתוך ארון, את הארון לשאת בתוך משכן, ולמנות את הכהנים, האנשים שיעסקו ביומיום במלאכת הפולחן. והנה, הפרשה שלנו, פרשת תרומה יוצאת במעין קול קורא לתרומה. תרומה, כסף של ממש. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי." (שמות כה 2)
תרומה? עצם רעיון התרומה מעלה שאלות ותהיות:
איך אפשר לבסס את הבניה ואת ההקמה של ארון ברית ה' על תרומה? על רצון? על התנדבות? ו...אם לא בא לי? אז לא תהיה תורה? התשובה כבר מרגיעה אותי- קיום העם, האמונה, המצוות, החוקים, המוסר- לא באמת תלויים בארון הזהב, בבגדי הכהן הנוצצים. תהיה או לא תהיה תרומה- זה לא באמת משנה. עכשיו אפשר להמשיך.
עוד שאלה שעולה- היא העדר השוויון. השוויון, שכל כך אפיין את החוקים – המופנים לכולם, מחייבם את כולם ודואגים לשוויון בין כולם. הנה בא רעיון התרומה, ומפר את השוויון. ואם לאחד בא יותר מלאחר? ואם לאחד יש יותר מלאחר ותרם יותר- אז הוא קרוב יותר לאלהים? אז יש לו מניות בשכינה? ממתי הקרבה לאלהים מותנית בממון? אם אדם מקיים את כל המצוות ולא תורם לבניית המשכן- אמונתו "שווה פחות" משל מי שכן תרם למשכן? נדמה ש"העסקה" המתוארת בפרק כה פסוק 8, היא לא הוגנת בעליל "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" ואם לא נעשה מקדש? לא תהיה בתוכנו? האקט החיצוני של הבניה, הוא זה שיזמין את האל פנימה, אל תוך האדם, ולא קיום המצוות והאמונה?
ולא רק זאת, אלא שנדמה שיש פער אדיר בין המצוות ה"ערכיות" המדברות על התנהגות מוסרית, אנושית, בין אדם לעצמו ובין אדם לאדם, מצוות שיש בהן צניעות והוקרת תודה, לבין הגשמיות, חיצוניות, הכמעט ראוותנות שיש בבניית המשכן. זהב? כסף? מה לנו ולזה? איפה הצניעות והענווה? איפה תפישת האלוהות המופשטת? ואכן, נדמה לי שלא פעם ארון ה' מטעה את ישראל. בשמואל א פרק ה, ישראל לוקחים את ארון ה' לזדה הקרב נגד הפלישתים, ממש כמעין קמע מלחמה- וה' בתגובה לא נוקף אצבע כדי לעזור בקרב, עד כדי כך שהפלישתים לוקחים את ארון ה' כשבוי מלחמה. כאשר דוד מביא את ארון ה' לירושלים, מי שלא נושא אותו כמו שצריך, ולא שם לב, מת במקום, ודוד עצמו, רוקד, נלהב עם הארון, עד כדי שמיכל אשתו לועגת ובזה לו. ארון ה' מביא את דוד להרהור- איך יכול להיות שהוא, המלך, יושב בבית ארזים , ואילו ארון ה' סתם יושב באוהן מעוד, והוא מתכנן לבנות לארון איזה ארמון תפארת, איזה בית מקדש נפלא- רעיון שה' מתנגד לו בכל תוקף, ורק בלחץ ובדוחק מסכים, וגם אז מבקש שבנו שלמה יעשה זאת, לא מפואר ומלא הדר. שלמה עצמו, בעת חנוכת בית המקדש, מלכים א ח, יודה בתפילתו לה', שהבית הזה, הוא כמעט לעג לעצמתו הבלתי ניתנת להכלה קונקרטית של האל. ושלמעשה כל העשיה הזאת היא רק עבור בני האדם...
ואם כבר הכל נעשה בתרומה, ברצון, בהתנדבות, אז מה פתאום הוראות המדויקות האלה? הפרשה כולה היא תיאור מפורט של ארון הברית (תיאור המוטות, הציפוי, הכרובים ועוד), של המשכן, של בגדי הכהן – ברמות פירוט של חומרים, כמויות, מידות- מפרט מדויק מאוד, שנדמה שאסור לסטות ממנו. אסור? אבל כל ההקמה של הדבר הזה מבוססת על התנדבות, על תרומה. אז איך אפשר לדרוש דיוק בכזאת רמה? אם אנחנו מתנדבים, אז אי אפשר להכתיב לי מה לעשות. אתן כמה שארצה ואעשה איך שארצה.
הרבה שאלות הפרשה מעלה.
אציע כמה רעיונות וכיוונים למחשבה.
- אפשר להישאר בזה שהפרשה נורא מעצבנת. במבט על, יש שני מסלולים שמוצעים לביטויי האמונה. אחד- בפרשת יתרו ופרשת משפטים- קיום מצוות, אמונה, שמירה על מוסר, התנהגות שוויונית שבין אדם לחברו. ומסלול שני- הוא המסלול שהפרשה הזו מציעה- מסלול של תרומה, של בחירה, ויחד איתם של השופוני והדאווין.
- אפשר- לעניין הדיוק בפרטי הארון והמשכן. התרומה היא לא פחות רצינית מהעשייה שהיא חובה. אם אדם חושב שההתנדבות שלו היא בבחינת נס, וכל הזמן צריך להוקיר לו תודה, ומי שמתנדב אינו מחוייב- טעות בידו. בין אם זה התנדבות לבוא בימים קבועים למועדון נוער או לבית חולים או לניצולי שואה או נכים, ובין אם זה כאן בפרשה. אם כבר בחרת להתנדב ולתרום- אתה מחוייב לחוקים ולמסגרת של המקום. זאת מחוייבות לא פחותה מהמחוייבות שחייבו אותך.
- עוד לעניין הפירוט של המשכן, הבגדים, המידות הפאר והיוקרה- אולי הפירוט אינו כדי להאדיר, אלא כדי להגביל. אם הכל מבוסס על תרומה, אז בואו נגדיר מה המקסימום שאליו אנחו מבקשים להגיע. לא צריך לקפוץ מעל הפופיק, ולא צריך לתת בלי גבול, ולא צריך ליצר משהו ראוותני יתר על המידה- זאת המידה, אלה הכמויות. ולא יותר מזה.
- אפשר- שגם הברית הפנימית צריכה החצנה ונראות. לא מספיק אמונה פנימה. צריך הדבר לבוא לידי ביטוי במעשה שמבטא את ההידור, את הייחוד, את הקדושה – במושגים שבני אדם מבינים. אבל אולי דווקא משום כך, משום אי הנוחות של עם הדרישה הזו להחצנה – אולי משום כך מדובר כאן רק בתרומה. אפשר לדרוש מהאדם לא תרצח. ואפשר גם לדרוש מהאדם שייתן מכספו לטובת צדקה לנזקקים. דרישה מוחלטת שאין בה התנדבות או תרומה אלא חובה. אבל אי אפשר לדרוש מהאדם לתת כסף וזהב ותרומה לטובת הנראות של ארון ה', ולכן מדובר פה רק על תרומה. נחותה בדרגתה מהחובות. כשם שהנראות נחותה בדרגתה מהפנימיות. אי אפשר לדרוש פאר והידור- זה המקום של התרומה. אבל אפשר לדרוש את המצוות ואת החוקים שבין אדם לאדם, שאינם תלויים בממון, אלא בהיות אדם – אדם.
ומחשבה שניה- אולי, אם יפנו אנשים את הכסף והזהב מהמקום הפרטי שלהם, ירוקנו קצת את הפנים מההדר והפאר וישימו את זה במקום המתאים- בחוץ, יתפנה מקום בליבם לקצת אלהים או קצת למוסר, קצת חמלה, שוויון וצדק, אושר ואהבה- ואז – במקום הכסף והזהב- "וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם".
קישור נוסף, כמו תמיד, שיר לשבת. בתקווה באמונה באהבה שיסתדר הכל.
ריטה, יקירתי, בביצוע מקסים לשיר של עוזי חיטמן,
בניסיון לענות על השאלה מה חשוב היום... שבת שלום
אלך על אם הדרך,
לא אפסיק לצעוד,
ואכרע גם ברך,
אלך לי עוד ועוד.
כי כל מה שהיה - איננו.
אלוהים יושב למעלה,
עם המלאכים,
ואני קטן למטה
מחפש דרכים.
מה חשוב היום - מה?
מה חשוב אתמול - מה?
מה חשוב הכל מה?
אם נמשיך לרצות - אז
יסתדר הכל.
ריטה, יקירתי, בביצוע מקסים לשיר של עוזי חיטמן,
בניסיון לענות על השאלה מה חשוב היום... שבת שלום
אלך על אם הדרך,
לא אפסיק לצעוד,
ואכרע גם ברך,
אלך לי עוד ועוד.
כי כל מה שהיה - איננו.
אלוהים יושב למעלה,
עם המלאכים,
ואני קטן למטה
מחפש דרכים.
מה חשוב היום - מה?
מה חשוב אתמול - מה?
מה חשוב הכל מה?
אם נמשיך לרצות - אז
יסתדר הכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה