פרשת יתרו. לאנשים שבחיי שאני אוהבת.

מפגשים קיצוניים עם אנשים שונים ממני, גורמים לי לחשוב.
על פי רוב, אני מסתובבת ליד אנשים שדומים לי. הזרם של נחל חיי ככה זרם, לתוך שלולית ביצת הנוחות שלי. אני נמצאת בדרך כלל ליד אנשים שדומים לי בערכים, באורחות החיים, באמונות, אפילו בכללי הנימוס והחברתיות. אלה קודים שמבלי לברר ומבלי לנסח אותם- הם מוסכמים, וככה חיים. מעין סט של חוקים, נורמות והרגלים שהם חיינו. יש לי את זה עם האחים שלי, יש לי את זה עם החבורה שאיתה גדלתי ואנחנו עדיין כולנו חברים באותה רמת דביקות של היסודי (אז מה את עושה יום? כאלה). זה לא מפתיע. המפתיע הוא שזה קורה עם חברים וחברות שהצטרפו לעגלת חיי העמוסה תוך כדי החיים. לא גדלנו באותם המקומות ולא על אותן החוויות, אבל עדיין אנחנו מחזיקים בעמדות דומות לחיים, כאלה שמאפשרות לנו להיות ביחד, לחוות, וליצור. חברים שלאט לאט התאספו מהעבודה במקומות השונים, מהלימודים, ממסעותיי בעולם עם מאגמה, מהמוזיקה והלהקה. אפילו- מפגשים לא ישירים עם אנשים, דרך שירים, יצירות אמנות, סרטים או ספרים שיצרו אנשים אחרים בזמנים ובמקומות אחרים, ומדברים אלי ומאפשרים לי להרחיב את עולמי, באיזון שבין מרחק וקרבה. וזה פלא בעיני, שאנשים שגדלו במקומות שונים, בתפאורות וברקעים שונים,  נושאים ערכים דומים שמאפשרים להם מיד להתמגנט. מבחינתי, מדובר בערכים של כבוד, אמון, סקרנות, רגישות, עשיה, הקשבה, סבלנות, אחריות וערבות הדדית, נתינה ודאגה. (כל אחד וסל הערכים שלו).

זה מתחיל להיות מעניין וקשה במפגשים עם אנשים שמאתגרים או מאיימים או מערערים על הקודים שעליהם התחנכתי ואותם בניתי לעצמי. אנשים פועלים בשם ערכים אחרים. אני לא שיפוטית ואומרת שהעולם שלי הוא ה"נכון". אני מדברת על שונות. זה תמיד תופס אותי לא מוכנה. הנהג מונית שתופר לי תיק במשטרה, אנשים שלא משלמים מיסים, אנשים שלא מצביעים בבחירות, אנשים שמצהירים שבית"ר לעד תישאר טהורה. אלה מקרים שה"שונות" היא "ניגוד". ולפעמים ה"שונות" היא לא ניגוד, אלא "אחר ממני". צמחונים, טבעונים, דתיים, בודהיסטים, מיסטיקנים, חיפאיים, חקלאים, נגריות, אנשי טיולים, מדריכי כושר, טבחים, אמנים, ארמנים, אנשי היי טק ועוד אין סוף דברים שהם לא "אני". קשה לפגוש שונים. זה מאיים, זה מערער. אבל בנשימה עמוקה, נדמה שמהשונות אני יכולה רק להרוויח- או במובן של חידוד וניסוח העולם שלי ולהוכיח לעצמי שוב כמה אני צודקת, או במובן של ההזדמנות לקבל מהם השראה, ללמוד, לשתף פעולה או להיות חברה שלהם. ולפעמים צריך לקבוע את קו הגבול- מי, על אף השונות ממני, הוא חלק מ"הקבוצה שלי" ומי מהצד השני של הגדר.

למה אני כותבת על זה היום, בהקשר של פרשת יתרו? במרכזה של פרשת יתרו עומד מעמד הר סיני, הענקת עשרת הדברות. ויש כאן מתח מדהים בין שני מושגים: "כלל" ו"פרט". מצד אחד "העם", "הקבוצה", "הכלל". יצאו כעבדים בודדים ממצרים, והנה עם מעמד הר סיני הם הופכים לעם, בעלי מכנה משותף. מגודרים בחוקים המחייבים את ה"כלל", בסיס החוקים ערכים ונורמות ותפישות עולם שמהווים תשתית ל"ביחד", להתנהלות היומיומית כחברה. גם לימי הנדודים במדבר וגם בהמשך, בחיים הארץ ובמובנים מסויימים גם היום..

ומהצד השני של ה"כלל"- יש את היחיד, את הפרט. כולם נוכחים במעמד הר סיני, גברים ונשים, זקנים וטף, החוק, הערך, הרעיון- מכוון ולכל אחד ואחת. עשרת הדברות מנוסחות בלשון יחיד, גוף שני, אתה. פניה אישית ומחייבת.

והמתח הזה, הוא מתח מפרה ובונה. הפרטים בונים את הכלל. והכלל מגדר ומגדיר את הפרטים שבו. ברגע הזה, של מעמד הר סיני, רגע של מנהיגות, באותה נשימה נוצרת המסגרת המהווה את הגדר ואת התשתית של הקבוצה והמחוייבות האישית של כל אחד אל עצמו ואל השלם. תשתית בסיסית ורחבה שעיקרה, לטעמי, הוא "חיה ותן לחיות". כבוד בסיסי לאדם, לזמן שלו, לקניין שלו, לרצונות שלו. וברגע שכולנו מסכימים על כך לגבי עצמנו ולגבי האחרים- יש לנו תשתית של כבוד עצמי והדדי, שמאפשר חיים תקינים שיחד בחברה, גם במקומות שנדרשים התעקשות והגנה מצד אחד, והתגמשות והתחשבות מצד שני.

לפעמים זה אקט של מנהיגות מכוון- כמו כאן, (או כמו בניהול חברה, בפיקוד בצבא, בחינוך כיתה, בהדרכה בתנועה, בהובלת משפחה ועוד) ולפעמים זה נוצר מתוך עצמו. אבל נדמה לי שזה תנאי הכרחי לקיום של חברה- ההסכמה של הפרטים על קודים מחייבים, ותחושת המחוייבות שלהם לקיים את הקודים, ובכך לגדר ולהגדיר קבוצה.  

הערה שלטעמי היא חשובה- כל זה לא סותר את חשיבות המקום של השונות בין היחידים בתוך הקבוצה, את ההנאה שבמגוון, את הכבוד ההדדי המתחייב בין כל חברי הקבוצה, ואת המחוייבות של הקבוצה לבדוק, לרענן, לעדכן ולחדש את הערכים ואת התפישות שלה מעת לעת.

על בסיס התשתית החברתית המוסכמת  יש לי חברים ואנשים שאני חולקת איתם את החיים. ועל בסיס התשתית הזאת יש אנשים שאני בוחרת שלא יהיו חלק מהחיים שלי. וכשבכל זאת יש לי איתם שותפות גורל, זה אתגר לא פשוט, אני מודה.

הקריאה בפרשה מחדדת לי את המחוייבות שלי, את ההתמודדות שלי עם אנשים שונים ממני (לפעמים במקום של דחיה ולפעמים במקום של למידה) ובעיקר את השמחה שבנוחות החיים עם אנשים שדומים לי, ויחד איתם אני יכולה להתחבר, לאהוב, לדבר, למצוא נחמה, ליצור, לעשות, לחדש ולהיות כל הזמן בתנועה. זה לא מובן מאליו ועל כך אני מודה.

שיר קלישאתי ודביק לשבת. מה אכפת לי? שיהיה קצת נעים בנשמה. שבת שלום והרבה אהבה.