פרשת וארא. האומץ לחירות.

כשלמדתי לתואר הראשון בירושלים, כבר אז, גם אז, לא הייתה לי סבלנות לשגרה (טוב, זה התחיל מהגן). מבועתת מהמחשבה שכל שבוע נראה אותו הדבר. מערכת לימודים קבועה, מערכת עבודה קבועה. אהבתי את הלימודים, אהבתי את העבודה, השתגעתי מהשגרה. האוטו שלי כבר ידע את הדרך ממקום למקום, לא הוא ולא אני הסתקרנו לגלות מה ילד יום. נפלנו לתוך שגרת היום היום, מתוכנתים היטב. אפשר שזה טוב- מה יש לעצור כל הזמן לבדוק ולשנות. זה מה שבחרתי לשלוש שנים האלה וקדימה. אבל הנפש... והגלגלים... אי אפשר בכל יום לנסוע את אותו המסלול, לעשות את אותה הדרך. הרגשתי כבולה בכלא שאני עצמי יצרתי. זוכרת שהתקשרתי לאבא שלי מהאוטו בדרך חזרה מהאוניברסיטה, לכיוון הבית, כבר מכירה את סדר הרמזורים בצומת. קודם הממשיכים מכיוון ממילא לכיוון אגרון וכיכר המלכים, ואז אנחנו, מהר הצופים לכיוון עמק רפאים. רמזור קצר. אני בטח אהיה בסיבוב השלישי. לא מפתיע. אני משתגעת אמרתי לו. יש לך אוטו- סעי לטייל. אני לא יכולה. יש לי לימודים מחר. ועבודה. אז תלכי לאכול סטייק. אני לא רעבה. אני לא אמרתי שאת רעבה. גם אני לא אמרתי שאת רעבה. תאכלי סטייק. אבא, אוכל זה לא פתרון! אני לא אמרתי שזה פתרון. תאכלי סטייק. טוב, טוב, מה זה קשור עכשיו. אני מדברת על השגרה והוא מדבר איתי על סטייק. חניתי בבית היפה שלי ו... חיפשתי שותפים לסטייק באמצע היום. כולם היו עסוקים וחשובים ובאמצע. אז... הלכתי לבד. אחד הסטייקים הכי טעימים שאכלתי. 

פרשת וארא (שמות ו 2 עד ט 35) מתארת את מרבית מכות מצרים ואת מהלכי הקוסמות של משה ואהרון מול המלך פרעה, במטרה לשכנע אותו: שלח את עמי. באופן טבעי, משה פונה אל פרעה, כיוון שבידיו המפתח לשער מצרים, המפתח לחירות בני ישראל.

אולם אם נקרא את תחילת הפרשה, נגלה כי משה פונה בראש ובראשונה לבני ישראל. ומזכיר להם את ההתחייבות שלו לקיום הברית. ה' פונה לבני ישראל דרך משה, ומציע להם לגאול אותם מסבלתם, להציל אותם מעבודתם. " וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים..." להביא אותם לארץ  המובטחת ולחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

האמת? נשמע דיל מעולה. כל מה שישראל צריכים לעשות זה רק להרפות, לתת לה' לקיים את הבטחתו, שהוא עצמו בא וטורח ומזכיר אותה, לתת לו הציל אותם ולתת לו להיות האלהים שלהם. ובתמורה- יקבלו חירות, הפסקת הסבל, ריבונות וחיים בארץ מובטחת.

אבל בני ישראל לא מוכנים לעסקה. למה? רוצים לשפר תנאים? הערות לחוזה? מבקשים אישור למטען חורג ביציאה ממצרים?  גבולות הארץ? רוצים גם זבת חלב וגם זבת דבש? לא מתפשרים על מחלקת עסקים בדרך לארץ המובטחת?

לא, זה ממש לא העניין. ישראל אפילו לא מקשיבים למשה. מדוע? "... מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (פס' 9)

נותנים לכם חופש וגאולה מהעבודה הקשה, מעבדות, ואתם אפילו לא מוכנים לשמוע בגל... העבודה הקשה?! איך תצאו מהמעגל הזה אי פעם? עוד לפני שנפנה לפרשנים- יכולים אנחנו לפרש, לראות ואפילו למפעמים ממש להרגיש את המצב. בו אנחנו לא מסוגלים להקשיב לדברי גאולה, חירות והצלה מפאת קוצר הרוח שלנו, מפאת העבודה הקשה. סרט? מסעדה? הופעה או קונצרט? טיול לצפון? נסיעה לחו"ל? לעזוב את העבודה? להתגרש? להתחיל מחדש? לעשות שינוי בחיים? לראות דברים מזווית קצת אחרת? לא מוכנים לשמוע על כלום. כל כך שקועים ב" סִבְלֹת מִצְרַיִם" שלנו, שאפילו לא מסוגלים לשמוע על אפשרות אחרת. עוד לא לעשות כלום, רק לשמוע. איזור הנוחות, גם אם הוא מכיל סבל, קושי, צרה- עדיף על פני השינוי. כך אנחנו לפעמים. קצרי נשימה. קצרי רוח. קצרי שאר הרו המאפשר לראות אפשרות אחרת, כיון מחשבה אחר.

פרשנים, כך נדמה לי, הבינו את המצב הנפשי הזה, וניסו לפרק את המושג "קצר רח ועבודה קשה".

הרמב"ן מפרש-  "וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב...ועבודה קשה הוא הדוחק, שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו". כלומר קוצר הרוח הוא פנימי, הפחד, ועבודה קשה היא הדוחק החיצוני. ובתווך- האדם לחוץ במלחציים.

גם ארבנאל מפריד בין הקוצר הרוח לבין העבודה הקשה. לפי קוצר הרוח הוא נפשי, ואילו העבודה הקשה היא בגוף: "הן שתי סיבות, הא' "קוצר רוח" שקצרה נפשם בעמלם, והב' בעבודה קשה שהיו עושים, שלא היה להם פנאי אפילו לשמוע בשורות טובות, והיה אם כן הקוצר רוח בנפש, והעבודה הקשה בגוף". מוכר לכם?

פירוש רש"י לעניין קוצר הרוח, הוא פירוש פלסטי ומוחשי מאוד :"כל מי שהוא מיצר רוחו [הופך רוחו לצרה] ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו". ממש תיאור של קוצר נשימה. כך גם פירוש כלי יקר- "הייתה נשימתן קצרה כאיש מבוהל"  תיאור פלסטי כל כך שלנו, לאורך כל היום. קצרי נשימה, מבוהלים.

פירוש "אור החיים" מדבר על דלות חיי הנפש: "לזה ייקרא קוצר רוח, כי התורה מרחבת ליבו של אדם". ולהבנתי לא מדובר בהכרח על תורה, אלא על כל לימוד והרחבת הדעת, הרחבת עולמנו הצר כנמלה. שאנחנו מסרבים לו כי למי יש זמן עכשיו לקרוא ספר או ללכת להרצאה או אפילו לפתוח איזה אתר שמסביר על תופעה שלא הכרנו ולא בהכרח על לוח השידורים או על הרכבת הקרובה.

הפרשן ספורנו גוזר מתהילים עח : "דּוֹר, לֹא-הֵכִין לִבּוֹ;    וְלֹא-נֶאֶמְנָה אֶת-אֵל רוּחוֹ" כי הרוח קשורה אל הלב. : "...לא נתנו לב להתבונן"

ומרחיבה על עניין ה"דור" נחמה ליבוביץ': . "דור מדוכא ומושפל אינו קולט את הנאמר לו: לא את דברי הנחמה לימים קרובים, ולא את דברי ההוד לעתיד הרחוק".

עד כאן- הצגנו את דבריו של משה כמופלאים ומפתים ואת ישראל כמי שלא מסוגלים לשמוע. כמובן, לא ממקום שיפוטי, אלא דוקא מתוך אמפטיה לסבלם, ולחוסר היכולת שלהם להתרומם ולשמוע את אפשרות הגאולה. אלא שאפשר גם להקשיב שוב לדברי משה, ולתהות על דבריו שלו.

הרלב"ג מעז לפרש: "מפני קוצר רוח משה להתבונן בסידור דבריו כראוי כדי שיְיַפֶּה להם זה המאמר באופן שיכנסו דבריו באוזניהם".  כלומר משה הוא האשם- הוא זה שמיהר והיה קצר רוח להביא את דבר הגאולה בפני העם, ולא הבין עם מי הוא מדבר. עם עבדים מזי רעב, 400 שנה הם עובדים את פרעה. זה שלאמא שלך היה את שאר הרוח בפרשה הקודמת להבריח אותך, ואתה גדלת כל החיים כבן מלך- כל זה לא מחייב אותנו. למה שנאמין לך? למה שנקשיב לך? גם את דברי הפיתוי לחופש צריך לדעת המפתה לארגן כך שהעבד יסכים להשתחרר מכבליו.  ואולי משום כך התלונן משה בפני האל וכינה את עצמו "ערל שפתיים". שהוא עצמו לא מסוגל לנסח את הדברים באופן שישכנע את העם, הוא קצר רוח. ואולי משום כך הטקטיקה השניה נראית אחרת לגמרי- קהל היעד של משה הוא פרעה, פעולת השכנוע נעשית במעשים ולא במילים, ואולי קצת כדי ללמד את משה לקח- כל זה לוקח הרבה זמן, עשר מכות ארוכות... ארוכות... ולפניך עוד 40 שנה של מדבר....

סבלנות... לוקח זמן לעבדים להשתחרר מכלאם... לוקח זמן לאדם להסדיר נשימתו. להרחיב את לבו, להתרגל למצב חדש של חירות וגאולה. גם אם משה צודק. ולפעמים נדרשת ממנהיג (ואולי גם מחברה טובה) הרגישות "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע"  תלמוד בבלי יבמות סה:

לסיכומו של עניין, אפשר לראות את הצד של ישראל, שלא מסוגלים לשמוע מפאת מצבם. ואפשר לראות את צד המנהיג, שצריך לדעת כיצד לנסח ולארגן את דבריו באופן כזה שיצליח לפתוח את לבם, את אזנם, את עינם של הסובלים.  

אני שואלת את עצמי איפה זה אותנו עשרה ימים לפני הבחירות. האם אנחנו כל כך רגילים לחיות במצב של ייאוש- לא יהיה פה שלום, לעולם תהיה מלחמה, לעולם נשלם מיסים כל כך גבוהים ונרגיש שאין תמורה, לעולם תהיה פה שחיתות, אבטלה, בעיות בתחבורה, בחינוך,  לעולם יוצפו הנחלים ללא תגובת הממשלה, לעולם נהיה קצרי רוח לאפשרות של שינוי, שחרור וגאולה?

והמנהיגים שמולנו, עד כמה הם בעלי אורך רוח להסביר, להקשיב, להוביל, להתאים את דבריהם לציבור, כדי למשוך ולהוביל. לא רק מתק שפתיים, אלא באמת בהתאמה לצרכים שלנו, שהרי הם נבחרי ציבור. לעולם יהיו קצרי רוח, שאפילו מצע לא יטרחו להציג?

אני שואלת את עצמי איפה זה שם אותנו בחיי היומיום, בבחירות הפרטיות שלנו. עד כמה אנחנו כנועים לקוצר הרוח, לעבודה הקשה, לנשימה הקצרה, לנשמה הקצרה. לחובות, לדרך בה מישהו אמר שצריך לעשות דברים. כי שם נח, בטוח, מוכר. גם אם זה סבל, גם אם זה מצרים. גם אם לא אלה החיים. עד כמה אנחנו קשובים לאפשרות הפנימית של חירות, אמיצים מספיק כדי לצאת את יציאת מצרים, גם אם יהיו שנים של קושי. האומץ לחירות, לנשום עמוק, מלוא הריאות. להכריז ולצעוד בדרך שלי, רחבת הלב, הקשה אבל האמיתית והיפה. הביאו את היום. שיהיה שבוע טוב. טוב מאוד.

שאריות של החיים, עידן רייכל.

שנים כולם בורחים, שנים כולם חוזרים, 
רודפים אחרי השמש, 
שבויים בתוך מעגלים, כולם מסובכים, 
אז מה את עוד חולמת, 
שנים הם מסתירים, שנים כולם יודעים, 
אבן מתהפכת, 
בלילות ובימים כולם כבר מדברים, 
למה את עוד נשארת... 

עדיף לרוץ לאש, לדרוש לא לבקש, 
ממה את מפחדת? 
אין מה לחשוב כשהוא אומר, אין זמן יפה יותר, 
הביאי את היום...