אני משתדלת בדרך כלל, שלא ליפול למלכודות של
"קריאות פמיניסיטיות" המאלצות את הטקסט לעמדת הכותב/ת. בין היתר, כי
נדמה לי שגם גדולות הפמיניסטיות לא צריכות לאלץ את הטקסט המקראי להיות כזה. בתוך מציאות של חוקים ונורמות פטריארכליות, הטקסט המקראי (על סעיפיו וחלקיו הרבים
השונים והמגוונים) בולט, לטעמי, בחתרנות הפמינסטית שבו. דוגמאות- האישה המכתיבה את
סיפור גן העדן, ארבע האמהות- שרה, רבקה, רחל ולאה- שכל אחת מהן היא בעלת תפקיד
משמעותי בעלילה וגם בעלת מרחב ואפיון ספרותי. נמשיך בספר בראשית לסיפור תמר ויהודה
– שם לא רק שתמר תופסת את העניינים לידיים, גונבת זרע מיהודה והופכת להיות האם החד
הורית הראשונה במקרא- אלא שגם יהודה וגם המספר המקראי אוהדים את המעשה שלה ותומכים
בה. איך אני יודעת? גם הסיפור מופיע במקרא, גם אין בו ביקורת כלפי תמר, גם יהודה
עצמו מודה שתמר צדקה ממנו, ואם זה לא מספיק- בסופו של דבר יוצא מהסיפור הזה מלך...
נמשיך? ספר שופטים בו, מככבות דבורה ויעל ולא בתפקידים "נשיים". ספר
שמואל בו חנה, אם שמואל, שעושה ופועלת (הרבה יותר מבעלה), ונמשיך למגילת רות שם
הנשים מובילות את העסק (וגם משם יוצא מלך, כן, אותו המלך), ונחתום במגילת אסתר, שם
אישה אחת עומדת לבדה מול כל ממלכת פרס ומצליחה בכוחות על להציל את עמה ואת מולדתה.
כך שנדמה לי , שלא צריך לאלץ את הטקסט
המקראי כדי למצוא בו עמדה פרו- נשית, גם ובמיוחד לאור מציאות החיים הפטריארכלית בה
נוצר ונכתב. (הדרת נשים זה לא רעיון של אלהים וזה לא במקרא)
האם הסיפור שלנו בפרשת שמות, הפרשה הפותחת
את ספר שמות, הוא סיפור נשי? גברי?
הדמויות הראשיות בו הן גברים. פרעה, אהרון
וכמובן במרכז- משה. הפרשה מתארת את סיפור לידת משה, את קורות חייו בארמון פרעה ואת
ההתקדשות לתפקיד הנביא והמנהיג של ישראל- זה שעתיד להוציא את ישראל ממצרים. אז זה
סיפור גברי? ועוד יש בסיפור הזה אלימות רבה- של פרעה כנגד ישראל, של המצרים כלפי
העברים בעבודה הקשה, בין השוטר המצרי לבין העברי, בין העברים לבינם, וגם בתגובה
האלימה של משה, שהורג את המצרי המכה. אלימות היא תכונה גברית? לא בהכרח. גם כי זה
לא כך במציאות, וגם משום שמבחינה רטורית יצרנו חרב פיפיות- כי בסיפור שלנו, יש
לדמות ה"גברית" של משה תכונות של חוש צדק, אמת, ומנהיגות. אז אלה הופכות להיות
תכונות גבריות?
אם כך, מוטב לנו ללכת על חיזוק הפן הנשי
בסיפור, ולא על פסילת הפן הגברי (נכון בעיני גם בניתוח הספרותי וגם בחיים. לא תמיד
החיים זה "סכום אפס". לא צריך לשלול דבר אחד כדי לקבל את האחר. בחלק מהמקרים
יש "גם וגם". אם לא בפרקטיקה, לפחות ברמת האפשרות לניתוח והכלת אפשרויות
לפני הכרעה).
אבל הסיפור שלנו, מה לעשות... מנסה להרוג גברים. " כָּל-הַבֵּן
הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן." (שמות פרק א פס' 22). מטרת הריגת
הבנים הנולדים ליאור, היא השמדה והכחדה של העברים החיים תחת שלטון מצרים. (אלה
שבאו פעם מזמן, קרובי משפחה של איזה אחד, יוסף....). למה צריך להכחיד אותם? כי
פרעה, מלך מצרים החדש, מפחד שבעת מלחמה העברים יחברו לאויבים ויהיו מעין סוס
טרויאני בתוך ממלכת מצרים. הרג הבנים יפתור גם את בעיית הכח הצבאי העברי (הגברים
לוחמים) וגם יביא להכחדה של העברים (למרות שבטבע הרי מספיק אלפא אחד...)
"... וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן" ציווה
פרעה, ולא הבין שהוא טעה טעות אסטרטגית, כי הלוחמות בעם הזה, הן הנשים. אז מי הן
הנשים בסיפור ומה הן עושות?
הנשים הראשונות המופיעות בסיפור הן
המיילדות, שפרה ופועה. הן מצוות להרוג את הבנים העבריים מיד עם לידתם. המיילדות
יראות את אלהים (ולא את פרעה) "... וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן
מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים" (פרק א פס' 17). לא
רק שהן נשארות נאמנות לה' ולא עושות כדבר המלך פרעה, כאשר פרעה שואל אותן למה הן
פועלות כך, הן עונות איזה שקר כלשהו, ואומרות שהנשים העבריות יולדות כמו חיות, והן
יולדות עוד לפני שהמיילדות מספיקות להגיע....
האקט הנשי של הלידה, הופך להיות מלחמה. מלחמת דמוגרפיה שפרעה מכריז עליה,
וכרגע- העברים מנצחים בזכות הנשים יראות השם ושמות קצוץ על פרעה." וַיֵּיטֶב
אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד" (פס' 20).
שתי מיילדות שעשו היסטוריה. ואז פרעה מתעצבן ומצווה את הצו המפורסם " ויְצַו
פַּרְעֹה לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה
תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן. " (פס' 22).
הסצינה הבאה, בתחילת פרק ב, היא לידת משה. איך יכול להיות שמשה שרד את הצו החמור
והמחמיר להשלכת הבנים הנולדים ליאור? כמה נשים אחראיות לכך. מזמינה ראשית לקרוא את
הפסוקים, ולשים לב תוך כדי קריאה לכמות הנשים בקילומטרז' פסוקים נתונים, ולעוצמה
של המעשים:
"וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן
וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. ג וְלֹא-יָכְלָה
עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת
וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. ד וַתֵּתַצַּב
אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. ה וַתֵּרֶד
בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר
וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. ו וַתִּפְתַּח
וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר
מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. זוַתֹּאמֶר
אֲחֹתוֹ אֶל-בַּת-פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן
הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת-הַיָּלֶד. חוַתֹּאמֶר-לָהּ
בַּת-פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד. ט וַתֹּאמֶר
לָהּ בַּת-פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי
אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ. י וַיִּגְדַּל
הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה וַיְהִי-לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ
מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:" (פרק ב פס' 10-2)
אז מה קורה כאן?
דמות ראשונה- אם משה, יוכבד,שמצליחה לראות
שיש בבנה משהו אחר, משהו טוב. חז"ל מפרשים "טוב" שאולי שמו היה
"טוב" או "טוביה". יש המפרשים שנולד כשהוא מהול. ויש המפרשים
שנולד והפיץ אור. מדוע מפרשים כך כיוון
שהדבר הראשון שנאמר עליו "טוב" במקרא, הוא האור, בראשית א.
אור<>אור. (תלמוד בבלי מסכת סוטה יב עא). ועל כך תתמה כל אם עבריה ושאינה
עבריה... והבן שלי... ? לא "טוב"? כל אחת יודעת שהבן שלה הוא יחיד
ומיוחד, חד פעמי, נזר הבריאה? או במילים של הרמב"ן: ידוע כי כל הנשים אוהבות את בניהם, יפים ושאינם
יפים, וכלנה תצפנינה אותן בכל יכלתן, ואין צורך לטענה כי טוב הוא. אבל פירוש הטובה
הזאת, שראתה בו טוב מחודש וחשבה כי יארע בו נס וינצל".
לפי הרמב"ן, כל הילדים טובים. הטוב שראתה אמו של הבן הזה, הוא טוב מחודש-
וראתה שיהיה בו נס וינצל. לא רק שהיא רואה בו את הטוב, היא גם בחוצפתה עושה מעשה
ומחביאה אותו במשך שלושה חדשים. ולא רק זאת, לאחר שעוברים שלושה חודשים, והיא
מבינה שאי אפשר יותר להחביא את הילד, היא יוצרת בידיה תיבה ושמה בה את הילד.
יולדת, רואה את הטוב, מחביאה את הילד, מבינה שצריך לשנות כיוון, יוצרת תיבה, שמה
את הילד. כל זה לבד. מיוזמתה. מתושייתה. בלי תמיכה גיבוי או עזרה. כי ככה היא רואה
ומבינה ועושה.
דמות שניה- אחות משה. היא עומדת בצד
היאור. מתייצבת. איזה מילה חזקה של מחוייבות- להתייצב לצד מישהו. להשגיח, גם אם
מרחוק. שידע שהוא לא לבד. זה חזק כל כך. (הייתי לפני שנתיים בנילוס. תנינים,
היפופטמים, פילים. איזה פחד!!). וכשבת פרעה מגיעה (מיד נחזור אליה). היא מתנהגת
בתבונה ולא קופצת. נותנת לדברים לקרות, וברגע הנכון- היא יוצאת ממחבואה ומציעה לבת
פרעה להביא אישה עברית מיניקת עבור הילד (כמובן- אמו..., אמה). באומץ רב עומדת
אחות משה, מרים, מול בת פרעה. אותו פרעה שציווה להרוג את הבנים. ובתבונה רבה היא
איך היא יודעת שזה בסדר לפנות אל בת המלך
ולהציע לה מינקת עבריה? הרי בת פרעה זיהתה שזה בן עברים. הרי בת פרעה אמורה להשליך
את הבן הזה ליאור, מיד כשהיא מגלה שזה בן עברי. אולם גם בת פרעה, כמו המיילדות,
וכמו אם הילד, פועלת לפי צו ליבה ולא לפי צו פרעה " וַתַּחְמֹל עָלָיו".
וכנראה שמרים מזהה את החמלה, ולכן מעיזה לבוא מול בת פרעה ולהציע את ההצעה. הצעה
שיש בה כמה רווחים- להרוויח את חייו של הילד, להרוויח עוד זמן של הילד עם אמא.
ולהרוויח עוד זמן של האמא עם הילד.
דמות שלישית, כאמור, היא בת פרעה, המלווה
בנערותיה. כח נשי. היא יורדת ליאור לרחוץ, ושם היא רואה את התיבה. כמו שאם הילד
ראתה כי הוא טוב- היא רואה את התיבה. אפשר לדבר בזכות אובייקט הראיה. ואפשר לדבר
בזכות הרואות. היא לא רק רואה, היא גם סקרנית- ושולחת את אמתה להביא את התיבה.
והנה שוב היא רואה- הפעם לא את התיבה אלא את הילד. רואה ומבינה שהוא בן עברים, וחומלת
עליו. החמלה שלה עומדת בניגוד גמור לאכזריות של אבא שלה, המבקש להרוג את הבנים מיד
עם לידתם או להשליך אותם ליאור. כאמור, בשלב הזה- לשאלה מה לעשות עם הילד- נחלצת
אחותו ומיד מציעה את אימם כמינקת. כמובן, מבלי להסגיר שמדובר באמו, באחיה הקטן.
והעסקה נסגרת, בתיווך האחות מרים. האישה
העברית תניק את הילד, בת פרעה תיתן לה את שכרה, והילד- חי כבנה של בת פרעה. עסקה
שהנשים מובילות, יוזמות, וסוגרות- מתוך מקום של חמלה, של הבנת צרכים, יצירתיות
ויוזמה. עסקה מנוגדת לחלוטין לצו המלך, פועלות לחלוטין לפי צו הלב.
הנשים הקטנות, עושות כאן מעשים גדולים.
החל במיילדות המעיזות להמרות את צו המלך, מתוך יראת ה'. דרך האמא שרואה את בנה,
רואה בו את נס ההצלה ומוכנה לסכן את חייה כדי להציל אותו, דרך האחות ששומרת ומגנה
על אחיה, ויודעת מתי איך ומה להציע, דרך בת פרעה, שתכונות החמלה, הרגישות, האומץ
והתבונה- עולות על המחוייבות שלה להתנהג כמו "בת מלך פרעה".
הגיבור של הסיפור הוא משה. כי הסיפור הזה מספר את סיפור לידתו והוא המנהיג הגדול החד פעמי שעתיד להודיע את עם ישראל. אבל נדמה לי
שאין לו קיום ללא הנשים שהצילו את חייו. ולא כי ראו סנה בוער, אלא כי ראו מציאות והקשיבו לצן ליבן. והסנה בער בקירבן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה