מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 30 בנובמבר 2012

פרשת וישלח. מאבק פנימי, עד עלות השחר.


 פרשת וישלח (בראשית לב 4 - לו 43). יעקב נערך לפגישה עם אחיו עשיו, אחרי 20 שנה שלא נפגשו, אחרי שבמפגש האחרון ביניהם,  יעקב קנה מאחיו עשיו את הבכורה וגזל ממנו במרמה את הברכה וברח, במצוות אמם רבקה, לדוד לבן. מפגש אחרון לא סימפטי. בשנים שלא ראה את עשיו, יעקב עשה חיל, נשא נשים, הוליד בנים ובנות וצבר רכוש. עשיו- גם הוא לא חסר לו, אבל תמיד חסר לו... הבכורה, הברכה, תחושת הגזל, הרמיה מהמשפחה שלו עצמו. לא רק אחיו אלא גם אמא רבקה, שבחרה היטב לתמוך ביעקב.

יעקב נערך לפגישה עם עשיו בדרכים שונות, במתנה, בתפילה ובמלחמה. והנה, רגע לפני המפגש, מתרחשת סצינה, שמעכבת את המפגש עם עשיו ומסכנת את יעקב ואת את השיירה כולה.
לילה, יעקב מעביר את נשותיו ואת ילדיו ואת רכושו את מעבר נחל יבוק, והוא עצמו... נשאר לבד.  

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. כו וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. כט וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. ל וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, שָׁם. לא וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל: כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. (בראשית לב 31-25)

הקטע מעלה שאלות רבות. הנה כמה...

מדוע יעקב נשאר לבדו, ולא עובר עם כולם?

מי הוא הנאבק איתו?

אם מלאך הוא- כיצד ייתכן שהמלאך לא מצליח לגבור על יעקב? הרי המלאך נאלץ לפגוע בירך יעקב, ומתחנן בפני יעקב שישחרר אותו? אמנם, יעקב יודע ברגעי סופרמן לגלול לבד אבן מעל פי הבאר, אבל מלאך ה' יודע לעשות דברים קצת יותר מורכבים כמו להחריב את סדום ועמורה ועוד מפגעים עונשים ואסונות.  אז להתחנן בפני יעקב שישחרר אותו?

מדוע המלאך צריך לשאול את יעקב לשמו, מה, הוא לא יודע? מדוע משנה המלאך את שמו של יעקב?

ומצד שני- באיזו חוצפה שואל יעקב לשמו של המלאך?

מדוע מבקש יעקב שוב ברכות שכבר ברשותו? (יש המסבירים שכדי לאשש וכדי לקבל הפעם ביושר את הברכות שגזל)?

ומדוע יעקב מרגיש שהוא נפגש עם אלהים, הרי לפניו היה מלאך? הרי אין זו הפעם הראשונה שיעקב נפגש במלאכים. מפגש ראשון בסיפור חלום יעקב עם הסולם והמלאכים העולים ויורדים, שני מפגש עם מלאכי אלהים, בתחילת פרק לב, שם פגש במלאכי אלהים, והנה שוב עכשיו. יעקב הלא  יודע לזהות מלאך. אז מדוע הפעם הוא מדגיש שפגש לא מלאך, אלא את אלהים?

מדוע צריכה עלילת הסיפור את סצינת המאבק עם המלאך, רגע לפני המפגש של יעקב אחיו?

שלאות רבות, ויש עוד ודאי.

יש המפרשים כי היה זה חלום. יש המפרשים כי המלאך היה מלאך במובן שליח- שליחו של עשיו, והמאבק הוא מאבק סמלי בין ישראל לבין האומות.

אני מבקשת לטעון טענה אחרת. לא מצאתי לה סימוכין או פרשנות דומה. אם כבר פירשו כך- אנא שלחו לי מראה מקום, ואלמד. אם טרם וחידשתי דבר מה בעולם, אז זאת תחושה נעימה של חידוש והתחדשות.

ובכן, אני מבקשת להציע שיעקב לא נפגש עם מלאך, אלא עם עצמו. ראשית,  אין הפסוק משתמש בלשון "מלאך" אלא בלשון "איש". שנית, מצוין כי יעקב נשאר "לבדו". לא עם מלאך. אלא לבד לבד. עם עצמו.  סצינת המאבק, סצינה של לילה, של מעבר, בין גדה לאחרת, כאשר הנהר הוא נקודת מעבר סמלית בין צד אחד לצד שני שיעקב קרוע ביניהם. בין יעקב הרדוף, הנאבק, הפושע הבורח, לבין יעקב האיש הלגיטימי, המבורך בדין, שעומד שווה מול אחיו, כפי שהיה רוצה לראות את עצמו. הרי איך יוכל לעמוד מול אחיו, רמאי וגזלן? שמענו על יעקב שבורח, על יעקב שמרומה בבית לבן, כמעין נקמה של הטקסט בו, אבל בכל שנות הבריחה של יעקב, לא שמענו פעם אחת שיחה של יעקב עם עצמו, בה הוא מתחרט או מבקש סליחה או מתמודד עם עצמו עם מה שעשה. אני רוצה לחשוב שיעקב בצד הרווחים, גם הרגיש רע עם הפגיעה בעשיו, ורוצה לחשוב שרגע לפני הפגישה עם עשיו, הוא מנהל סוף סוף שיחה, מאבק, דיאלוג עם עצמו על אותו לילה מלפני 20 שנה. אולי שיחה שמתנהלת בינו לבינו כבר שנים, על זהותו, על שייכותו, על מעשיו, על עברו, על עתידו. והנה השיחה הזאת חייבת להסתיים, וחייבת הכרעה, רגע לפני המפגש עם המציאות. המאבק, נדמה כמו מאבק בין שני שווים. בין דומים, בין זהים. מאזן אימה של המלאך הטוב ושל המלאך הרע, של יעקב של צד אחד, יעקב של צד שני. של יעקב החזק, התחמן, המזיז אבנים, המאכער, הנאבק ביעקב החלש, הבוכה באהבתו, שלא יודע בעצם איך להיערך לקראת המפגש עם אח שלו. בשרו ודמו. מכין מתנה, תפילה ומלחמה, מתוך מבוכה גדולה, כי הוא לא יודע את מי הוא יפגוש, במפגש שלו עם עצמו. אני מדמיינת את יעקב ואת יעקב אוחזים אחד בשני, מפחדים לנצח, מפחדים להפסיד, מאזן כוחות שאסור כרגע להזיז. אדם נאחז בעצמו. קפאון. איילה שנתפסה בעיניה בין פנסי המכונית באמצע הלילה.

איך קוראים לך, אחד שואל. איך קוראים לך, שני שואל. והנה, לאט עולה השחר. וזמן המאבק הפנימי נגמר. והמאבק חייב להיות מוכרע. בתנועות מהירות, חדות, רכות ומפתיעות, המאבק נגמר בשינוי זהות. מעכשיו אתה לא מי שהיית. מעכשיו אתה איש חדש. זהות חדשה. מעכשיו אתה ישראל. ניצחת, לא רק את אלהים, אלא גם אנשים, ואולי בראש ובראשונה את עצמך. אחרי לילה מסויט שמי יודע כמה זמן ארך, אחרי תנועה אינסופית בין גדה אחת לאחרת, אחרי מאבק ומאזן אימה בין דמות לדמות, בין עצמך לעצמך, לאט עולה השחר, וברגע אחד, קורא לעצמך בשם חדש, ונהיית שלם, אחד עם עצמך. "...וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי."

והפגישה עם עשיו? עצמו, בשרו, דמו, יקירו ?

"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ" (בראשית לג 4)

 שבת שלום. שנדע להפסיד, לנצח, ולראות את האור.
 

יום שישי, 23 בנובמבר 2012

פרשת ויצא. כימים אחדים. תמונת התמיד של האהבה.


פרשת השבוע- פרשת ויצא

 "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ " . (בראשית כט 20)

במרכז הפרשה- אהבתו האינסופית של יעקב לרחל (מי יודע, אולי בקריאה של השנה הבאה משהו אחר יעמוד במרכז הפרשה).
איך אפשר לאהוב שנים ארוכות כימים אחדים? בציפיה? בהמתנה? בתשוקה אינסופית? בחוסר מימוש מתמיד? בחומק תדיר, בלעולם בלתי אפשרי, במתאווה הקבוע, הצמא שלעולם לא רווה? כמה אהבה ואמונה נדרשים מהאוהב, כדי לעבור יום ועוד יום, לילה ועוד לילה, עונה ועוד עונה, שנה ועוד שנה, שניה ועוד שניה... תמיד רעב, תמיד מתגעגע. רגיל בכאב, תמיד אוהב ולא נוגע.

מאיר שלו, שכותב הרבה על יעקב רחל ולאה, על המשולש הזה, מסביר במילותיו הרכות, כי לעולם יש אישה בלתי מושגת, נפלאה, לעולם יפה, אוטופית ובלתי אפשרית. ומולה, אישה ארצית, ולדנית, עם ורידים ברגליים, שעושה כלים ובאה עם שקיות מהסופר, ועיניה רכות. אחת רחל, אחת לאה.
האם בחיים שלנו שתיהן, רחל ולאה, יכולות להתקיים באותו מושא אהבה?
כימים אחדים. כשנים רבות.

אביא הפעם בעיקר מדבריו של מאיר שלו, שמיטיב ממני לצייר את הדברים. גם מתוך ספר המאמרים "בעיקר על אהבה"  וגם מתוך הרומן המופלא כימים אחדים.

"בעיקר על אהבה" (עם עובד 1995)
פרשנויות רבות יש לבכיו של יעקב באותה פגישה, ואין האחת טובה מרעותה. האם יעקב בכה משום שאחרי כל התלאות במדבר הרגיש שהגיע סוף-סוף אל המנוחה? ואולי בכה משום שהיה אדם חששן ודאגן, ואחרי היציאה המבוהלת מתחת יריעות האוהל של אמו והפחד מנקמת אחיו מצא לו סוף-סוף מחסה ומקלט? ואולי בכה משום ההתרגשות החזקה, הכרוכה בהתאהבות כה מהירה? ואולי צדקו האומרים שבכוח הנבואה ראה יעקב פתאום את עתידו הנפתל והמיוסר, שהוא נפרש לפניו?אין ספק שהמעמד כולו היה מעמד מרגש מאוד, ואני סבור שההתרגשות הזאת, והבכי, והנשיקה הראשונה, והמאמץ המרהיב והמרשים הכרוך בגלילת האבן, הם שעמדו ליעקב ולרחל במשך השנים שתבואנה. שבע שנות עבודתו ברחל, ושבע השנים הנוספות, לאחר שניתנה לו לאה במרמה.
ואכן, מן הפגישה, הנשיקה והבכי ליד הבאר בחרן מתחיל מסע אהבה שאין דוגמתו: סיפור האהבה של יעקב ורחל. סיפור של המתנה, של ציפייה, של מסירות, של רמייה, של סבלנות, של שברון לב ושל אמונה. גם האודיסיאה עוסקת בציפייה ממושכת של בני-זוג, והיא מפורטת וארוכה הרבה יותר, אבל ככל שהדבר נוגע ליחסי הזוג, סיפורם של יעקב ורחל מורכב ומעמיק שבעתיים.אם כן, המסע לא תם שם, על-יד הבאר, וגם לא בנישואי יעקב ורחל. הוא נמשך גם בנתיבים של נדודים ממש, וגם בנתיבי הנפש ובנפתולי האהבה של בני הזוג.שבע שנים עבד יעקב ברחל, "ותהיינה בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". כה פשוט. בלי הסבר. בלי פרטים. 


כימים אחדים, (עם עובד, 1994)
זוג אחרי זוג נעקרו החסידות מן השמים ונחתו על ארובותיהן וקֹניהן הישנים.  את צוואריהן הִטוּ לאחור,  קירטעו במחולות החיזור והנאמנות שלהן,  להראות שעוד שנה חלפה ואהבתן בעינה עומדת.  הן הקישו מקורים אדומים,  הגישו תשורות של אביב זו לזו ורגליהן הסמיקו מתשוקה.

"כי האהבה אותה האהבה,  אצל החסידות המכוערות בדיוק כמו אצל הקנריות שלי היפות."

רוח האביב שיחקה בשמלותיהן של הכובסות,  הידקה וריפתה את הבד נגד ירכיהן,  וקרני השמש תיארו את הצללים הכחלחלים של הוורידים בפרקי הידיים הסוחטות.  האור,  בהיר ושביר כחרסינה,  שירטט את התמונה שיעקב יקרא לה במליצה מפתיעה: "תמונת התמיד של האהבה".

שבת שלום לכולם. אף מילה על מלחמה. רק שלום. 

יום שישי, 16 בנובמבר 2012

פרשת תולדות. פרשת מלחמה ושלום.


שני סיפורים. אחד על שנאה תהומית ושני על פתרון נקודתי.  
פרשת תולדות מגוללת את סיפור תולדות יצחק.
בשבוע שעבר עזבנו את יצחק באוהל, עם רבקה, מתנחם על מות אמו.
כדי לספר על "תולדות" צריך ילדים, אבל פרשת השבוע מתחילה בעקרותה של רבקה...  יצחק, במעט תושייה שהוא מפגין בסיפורי המקרא, עותר לאלהים ומתפלל בעבור אשתו, בעבורו. והנה, רבקה מתעברת והרה. אבל מרגישה משהו מוזר, מתרוצץ ומוגזם. היא פונה, בלי אלהים, לאלהים, ואלהים עונה לה:
"וַיֹּאמֶר ה' לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". (בראשית כה פס' 23)
ה' מסביר  לאם הצעירה, רבקה- שבתוכה יש תאומים. ומנבא כי מתוך התאומים יצאו שני עמים גדולים (ישראל ואדום). ושני העמים הללו לנצח יהיו מסוכסכים. ולא רק זאת, אלא שצאצאי האח הצעיר הם יהיו השולטים בצאצאי הבכור.
אז מה זה אומר?
זה אומר שלנצח יהיו מערכות יחסים כוחניות בין עמים. שהכוחניות טבועה במערכות היחסים. שיש בכוחניות הזו אגו, השפלה, שעבוד, היעדרות חירות, היעדר עצמאות. ולא רק זאת – אלא  אין לכך פתרון- כי זה חלק מהאופי של העמים ושל מערכות היחסים ביניהם.
נבואה קשה. לא כל כך לרבקה- כי היא מיד יודעת באיזה צד להיות. אבל קשה עבור עשיו, שמעכשיו ירגיש מרומה, מושפל, גזול ועשוק, מדוכא ונרמס. ובצדק. וקשה עבורנו.
אז זה הסיפור שלנו? מאבקי כח אינהרנטיים שאין להם פתרון?
צריך לזכור שהסיפור המקראי זה הסיפור שאנחנו כתבנו או אימצנו או מסרנו לאורך השנים. זה הנרטיב שלנו שאנחנו מספרים לעצמנו. על עצמנו ועל האויבים שלנו. ייתכן שזה סיפור שבא להסביר בדיעבד מערכות יחסים בינינו לבין עמים שכנים- כלומר להסביר מדוע יש איבה בין ישראל לבין אדום.  ובכל זאת, גם אז, יש בכך משהו חמור וקשה. זה הסבר שאומר "אין מה לעשות", השנאה והכוחניות אינן בשליטתנו. מאבקי הכוחות והמלחמה- יש להם נימוקים היסטוריים, אלוהיים, ולנו לא נותר אלא להילחם את שנובאנו להילחם. גישה פסיבית שמקבלת מלחמה כנתון.
בהמשך הקריאה בפרשה, יש סצינה שמראה שאפשר גם אחרת. יש רעב בארץ, ויצחק מחפש מקום שאפשר לחיות בו. ה' אומר לו לא לרדת למצרים, אלא מכוון אותו לגרר -  בין עזה לבאר שבע. איזור שמבחינת אלהים זה איזור שהוא חלק מהארץ המובטחת לעם ישראל. אלא מה? שגרים שם עכשיו פלישתים.
ויצחק מתיישב שם, מתנחל שם, ולא רק זאת אלא גם מתחיל להצליח:  וַיְהִי-לוֹ מִקְנֵה-צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר, וַעֲבֻדָּה רַבָּה..." (פרק כו פס' 14)
ובתגובה: ".... וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ, פְּלִשְׁתִּים :"  (פרק כו פסק' 14)
בקנאתם-הפלישתים סותמים את בארות המים של יצחק. יצחק פותח, והם סותמים, יצחק חופר ומוצא באר- הפלישתים משתלטים עליה. עוד באר- והם שוב משתלטים. מבחינת הפלישתים- מקורות המים  שייכים להם. מבחינת יצחק- הם שלו. בשטח שלו, המובטח לו.

בסופו של דבר, יצחק עובר לבאר שבע ומוצא שם בארות רחוקים מספיק שהפלישתים לא יציקו לו.  האם אלהים כועס עליו על הנסיגה? ממש לא. בא אליו ושוב מבטיח לו את הארץ והגנה. ואז- קורה דבר מדהים. משלחת ובראשה מלך גרר באה אל יצחק. למה? הרי יצחק כבר התרחק, הפסיק להוות איום על מקורות המים של גרר, ואף קיבל לכך חיזוק מאלהים. מה עכשיו? עוד מלחמה?
ויצחק עצמו שואל? :וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם"? (פרק כו פס 27).
הפלישתים, מתברר פניהם לשלום. הם אומרים- רָאִינוּ כִּי-הָיָה ה' עִמָּךְ. ומציעים כריתת ברית שלום, או לפחות הפסקת אש., המבוססת על שמירה הדדית על הסכם של אי פגיעה: " אִם-תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק-טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'.  " (פס' 29). לא התחלנו לאהוב אותך או משהו, ולא קבענו מי צודק. אנחנו מכירים ורואים בכח שלך, ומעדיפים, בסופו של עניין, בראשיתו של עניין, לחיות בחיי שלום.
ויצחק מסכים "וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: "וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם" (פס' 30-31).
אז מה אפשר ללמוד מהפרשה?
אני כותבת הרהורים שלי, ומזמינה אתכם לשתף.
אחד, שיש במקרא כמה נרטיבים של התמודדות עם אויבים. אחד – הנצחת המלחמה והצדקתה. שני- מציאת פתרונות של שלום. של יישוב סכסוכים.
שני, שיש אפשרות להיות פסיבי ולנופף בדגל ה"ככה זה", ושיש אפשרות כמו מלך גרר לקום, לבוא אל האויב ולעשות מעשה של פניה לשלום ולהסכם.
שני, שלא צריך לאהוב את האויב. יצחק לא מבין איך מי ששונא אותו מבקש ממנו הסכם שלום. צריך להבין ולדייק את האינטרסים של עצמך ושל הצד השני, כדי ליצור מציאות חיים שאפשר לחיות בה.
שתהיה שבת שלום. שאזרחים חפים מפשע לא ישלמו בחייהם ובנפשם. שהמנהיגים שלנו ישכילו למצוא דרכי שלום. לא בהכרח מתוך אהבה, אלא מתוך מציאת האינטרס ההדדי. 

אם תתבוננו היטב בים הגדול- תראו שעוד יש מפרש לבן באופק, מול ענן שחור כבד.
כל שנבקש לו יהי. 
שבת שלום. באמת. 

יום שישי, 9 בנובמבר 2012


פרשת חיי שרה

פרשת חיי שרה , (בראשית כג 1- כה 18)

אני מבקשת לדבר היום על פערים. אסמן שלושה צירים של פער: פער אחד- בכל הקשור למידע על יצחק. פער שני- בכל הקשור למידע על שרה. ופער שלישי –הפער הרגשי בין אברהם לבין יצחק.

הפערים יוצרים תלמים קרקעיים בשדה הפרשה, תנועות טקטוניות של לוחות הסיפור, שבסוף הפרשה יתכנסו לפיצוץ מבוקר.

פער ראשון, בכל הקשור למידע שהטקסט מספק לנו על אודות יצחק. הפסוקים לא מספרים לנו את קורות יצחק מרגע השיבה הביתה לאחר העקדה, שם מסופר כי אברהם ויצחק חוזרים הביתה: : "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע:" (בראשית כב 19) אם נקרא היטב את הפסוק, נשים לב כי שמו של אברהם מופיע פעמיים, הוא מוקד הסיפור, שהרי בתחילת הסיפור מסופר כי אלהים ניסה את אברהם. ועל יצחק, שלפני שניה היה קשור למזבח ואביו, והמאכלת בידו, עוד רגע שוחט אותו, עליו לא מסופר דבר. (פסוק זה לקוח מסוף הפרשה הקודמת- פרשת וירא).

בפרשת חיי שרה- מסופר על מות שרה :" א וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. ב וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ." מסופר על ההספד, על הבכי של אברהם, אבל לא מסופר על מה שיצחק חווה.

אחר כך מסופר על נערו של אברהם שהולך לחפש אישה ליצחק, והמצלמה עוקבת אחרי השליח ואחרי משפחת הסוחרים: האחים לבן ורבקה, אחרי העסקה המצוינת, אבל מתרחקת מיצחק.

ורק לבסוף, המצלמה שליוותה את רבקה ואת השליח, בחזרה לבית אברהם,מלווה אותם למפגש עם יצחק, ורק אז אנחנו פוגשים אותו. וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. סג וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים (בראשית כד).

משוטט בשדה. חז"ל מפרשים שהוא התקין את תפילת המנחה בהולכו בשדה. אבל ייתכן וסתם הלך בשדה. משוטט, מחפש נחמה, אמא מתה ואבא לרגע לא עוצר לדבר איתו על מה שהיה, רק עסוק בלקבור את אמא למצוא לו עצמו וגם ליצחק נשים טובות. 

פער נוסף הוא הפער בכל הקשור לשרה. הפסוקים לא מספרים דבר. האם ידעה שאברהם לוקח את יצחק כעולה? האם ניסתה לעצור אותם? האם סיפר לה אחר כך? כיצד הגיבה? מה אמרה ליצחק? מדוע מתה? מדוע מתה מיד לאחר העקדה? המון שתיקות. א וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. ב וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. (בראשית כג 2-1)

חז"ל מפרשים, בשל סמיכות הפרשיות, כי שרה מתה מצער. המדרש מנסה למלא את הפער ומספר כי השטן, בטובו, שיתף את שרה בקורות הר המוריה:

"כשבא אברהם מהר המוריה חרה אפו של שטן שראה שלא עלתה בידו תאוות לבו תאוות לבו לבטל קורבנו של אברהם. מה עשה? הלך ואמר לשרה= אי שרה לא שמעת מה שנעשה בעולם? אמרה לו= לאו. אמר לה= לקח אישך הזקן לנער ליצחק והקריבו לעולה והנער בוכה ומילל שלא יכול להינצל. מיד התחילה בוכה ומיללת. בכתה שלוש בכיות כנגד שלוש תקיעות )של השופר( שלוש יללות כנגד שלוש יבבות )של השופר( ופרחה נשמתה ומתה )פרקי דרבי אליעזר, דף ע"ב, ע"ב, ורשא תרי"ב(

פער נוסף, ברמת הרגש- בין אברהם לבין יצחק. לקוניות התיאור של עקדת יצחק- מוכרת. שורת פעלים, ללא רגש של האב או של הבן. מעט רגש דולף מעיניו של אברהם עם מות שרה, כאשר הוא סופד לה (בוכה). אחר כך אברהם עסוק בעסקנות- סביב קניית מערת המכפלה,  סביב כלה ליצחק.  המון פרטיקה, המון מעשים. אין רגש.

ויצחק? מדוע יש כאן פער מהמקום הרגשי של יצחק? הרי בכל הזמן הזה, כפי שראינו, אין תיאור של יצחק, של רגשותיו, כיצד אפשר לדעת שהעסקנות של אברהם שונה ממה שעובר על יצחק? נגיע לפסוקים האחרונים של הפרשה.

בסוף הפרשה, מתלכדים כל צירי הפערים, ציר שרה המתה, ציר פער המידע על אודות יצחק, וציר הפער הרגשי בין אברהם העסקן לבין יצחק הרגשן:

" סז וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ." (בראשית כד).

בשקט, בעדינות, כל הצער של יצחק נאסף אל תוך האוהל. הוא לא עסקן כמו אבא שלו. הוא לא מוצא נחמה במעשים ובעסקאות (זו תכונה כנראה שמדלגת על דור). הוא משוטט, אבוד, אולי המאכלת עדיין מעל ראשו, מבקש מקלט לצער שלו על מות אמו. רק בסוף הפרשה, כשנדמה היה לנו ששרה כבר איננה, מתברר שהייתה שם כל הזמן, וצובעת את הקריאה בפרשה, פרשת חיי שרה, בנוכחותה המתמדת. יצחק, בשונה מאבא, עדיין לא סיים את תהליך האבל. אולי מעולם לא התחיל. ולפתע היעדר המידע על יצחק, כאשר המצלמה מתבייתת עליו, נכנס עם רבקה לאהל, מתנחם על מות אמו, צובעת אחורה את היעדר המידע על אודותיו, לא כדבר שפשוט איננו, אלא כנעדר נוכח ומורגש. אקדח טעון געגועים, משוטט בשדה, חומר נפץ, מוקש של רגש שיתפוצץ כל רגע, מתפרק לאט ומתנחם בזרועות רבקה.
Genesis, Mama
אולי זה השיר שיצחק שר בשדה, עד לבוא רבקה.
 שבת שלום .