מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 30 בדצמבר 2011

פרשת ויגש. פנים אל מול פנים. אחים אל מול אחים. פיוס או נקמה?

הפוסט מוקדש לכל האנשים שחשבתי עליהם בעת הכתיבה ו/או מי שמרגיש את עצמו כאן.

חלק ראשון: תמצית פרשת ויגש, למי שמעוניין.
יהודה מצליח לשכנע את אביו, יעקב, לתת לבן הקטן, בנימין, לבוא איתם למצרים- כדי שהמשנה למלך מצרים ישחרר את שמעון ויתן להם סוף סוף אוכל. האחים, כמובן, לא יודעים שהמשנה למלך הוא יוסף, אחיהם. (בתמונה- אחיו יוסף משתחווים לו, בראשית מב- עוד לפני שהם יודעים מי הוא. מאיורי המקרא של נחום גוטמן). האחים באים, ובסופו של דבר "וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה" (בראשית מה 2-1).


ההלם, ההתרגשות, הבהלה, הפיוס, והבטחה מצד יוסף שהוא ידאג למשפחה- רק תביאו מהר את אבא, יעקב. ותעבירו לגור במצרים- יוסף כבר ידאג לכם. ואכן, יעקב יורד למצרים עם כל הבנים, נכדים, מקנה ובקר. סוף סוף יעקב ויוסף נפגשים: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי" (מו 30) וכל משפחת ישראל המורחבת יושבת בארץ גושן, בתוך מצרים, כמעין בני חסות של המשנה למלך ואף של המלך פרעה עצמו. פרעה מבקש לשוחח עם אבא יעקב, בן כמה אתה, שואל פרעה "כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ" ויעקב, שיודע לתאר כל כך יפה תחושות זמן סובייקטיביות, "כימים אחדים" כאשר הוא אוהב את רחל, עונה לפרעה לא "כמה" אלא "איך".. ולא כמה אלא "איזה"- שנות מגורים בארץ, וגם "לעומת"...:" ט וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם". הפרשה מסתיימת בכתבנו הכלכלי, שעובר לתאר את ההתמודדות של יוסף עם הרעב המתגבר. זה הרגע שהרעב מחריף ובד בבד התכנית הכלכלית עולה מדרגה ונהיית רווחית לממלכה. כיצד? בתקופת שבע השנים הטובות- יוסף גבה מיסים גבוהים וכך מילא את מחסני המדינה. עד עכשיו- במסגרת שבע השנים הרעות- אנשים קנו ממחסני המדינה אוכל. ההחרפה ברעב, בהיעדר פרנסה, מביאה לכך שלאנשים אין להם כסף לשלם בעבור התבואה- הנדרשת כל כך. רגע נפלא עבור שליטי מצרים- זה הרגע לשעבד סופית את העם- רכישת האדמות מהאזרחים לטובת המדינה, ולא רק זאת אלא שעבוד של העם מרצון - כדרך לשלם בעבור האוכל שהמדינה תספק :" וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת-כָּל-אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי-מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי-חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה" (מז 20)


חלק שני: מיקוד בדברי יוסף ברגע הפגישה עם אחיו- סליחה או נקמה?

כאמור, יש רגע אחד, בו כל הסיפור מתהפך ומגיע לשיא- רגע החשיפה של יוסף את עצמו בפני אחיו. האחים ששנאו את יוסף, שזרקו אותו לבור ואכלו מיד לאחר מכן לחם בשלוות נפש, האחים שצבעו את כתנת הפסים בדם והראו לאבא – טרוף טורף יוסף... האחים ששנים נשאו שקר, גרמו לאבל, לאובדן- בידיעה שהם אחראיים ובחוסר ידיעה לשאלת גורל אחיהם.- הנה עתידים לפגוש את אחיהם. נכון, שבראשית הסיפור, בבראשית לז, קשה לאהוב את יוסף שמסתובב חסר מעש, מדבר דיבת אחיו בפני אבא, חולם חלומות של שליטה, מתהלך עם כתנת פסים של בן מלך, אהוב ונאהב על ידי אביו. אבל מהר מאוד- התמונה מתהפכת. היחס שלנו כקוראים ליוסף משתנה. גם אם הוא מעצבן מאוד- לא הורגים אותו. יוסף הוא המסכן והחאים הם הרעים. המלצה עוקבת אחרי יוסף, שעוברתהליך איטי ומטלטל, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ושוב ושוב, בכל פעם לומד מעט יותר איך להתנהל עם בני אדם, איך לא להשתחצן, איך להשתמש בתבונה בכוחות שניתנו לו, איך להבין שאלה כוחות לא שלו, אלא כוחות אלוהיים. ובסופו של דבר, אותו חלום ראשון, שאחיו משתחווים לו- מתממש. הנה רגע האמת. והאחים מולו. מה יגיד להם, אחרי כל השנים?


"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה." (מה 4)
זה מה שיוסף זוכר? זה מה שיוסף, המשנה למלך מצרים, מזכיר? את הסצינה ההי,א מלפני שנים? למה הוא מזכיר את חטאם של האחים? נכון, שטכנית זה היה המפגש האחרון בין יוסף לבין האחים. אבל למה הוא מציין זאת? אפשר- כדי לוודא ולאשרר את זהותו. רק יוסף והאחים יודעים את האמת. רק יוסף והאחים יודעים שהאחים זרקו אות לבור ושיהודה הציע למכור אותו, ושלא, נגיד לדוגמה-חיה רעה טרפה אותו – השקר שהסתובב שנים במשפחה. אז יוסף שולף פרט אמת, שולף את התשובה לשאלה המזהה, שטרם נשאלה. ובכל זאת- הרי ודאי יש עוד פרטים מזהים? מדוע בוחר יוסף להזכיר את חטאי האחים? פשיטא! הם רצו להרוג אותו! בוודאי שהוא זוכר להם את זה! "המשנה למלך"- את מי זה מעניין?! האחים שלו רצו להרוג אותו ומכרו אותו! גם בסרט הנסיכה הקסומה (תנ"ך מסוג אחר) איניגו מונטויה, ממלמל כל הסרט מנטרה של נקמה, בה הוא מזכיר לחוטא את חטאיו, רגע לפני שהוא הורג אותו:
My name is Inigo Montoya. You killed my father. Prepare to die (קישור לסרטון מופלא, עבור יודעי סוד ואוהבי הסרט)


אז זה מה שהולך לקרות? יוסף הולך לנקום באחיו? לא. יוסף הולך להזמין אותם, להזין אותם, להתאחד עם המשפחה. על מה ולמה?! הם ניסו להרוג אותו!!
אם נשים לב – כאשר יוסף מזכיר את חטאי אחיו, הוא אומר "... אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה....". כלומר, הוא בוחר לציין סעיף אחד, ולמען האמת די קל, מתוך התיק הפלילי של האחים. לא את ניסיון הרצח, לא את השקר, לא הבגידה. הוא אמנם מזכיר את החטא, אבל בדבריו, בעת הצגת כתב האישום הנוכחי- הוא גם חורץ את הדין- כי על מכירת האח, העונש לא קשה כמו על ניסיון רצח והונאה.
ועוד לפני שהאחים מספיקים להגיב, יוסף ממשיך:
"וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (מה 5)
פיוס? אין נקמה? הרגעה? .... הייתכן? יוסף בעמדת כוח שהוא יכול לשחוט אותם ברגע, להראות להם מאיזה בד עושים כתנת! להראות להם מה זה גנוב גונב, טרוף טורף! לכלוא אותם- שיראו מה זה בור, שירגישו מה זה כלא! אבל... לא... הוא מנחם, מכיל, פונה אליהם בלשון רבים – כגוש אחד, כמו שהיו תמיד- שלא יריבו ביניהם ותהיה מלחמת אחים. אל תהיו עצובים... (מתי בדיוק הם נעצבו לרגע?)... אל תכעסו... על מי? על עצמכם...? הוא לא רק סולח אלא דואג לכך שהם לא יריבו ביניהם. מדוע? "...כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם:"

בני התמותה שבינינו ודאי יאמרו שזאת חכמה קטנה מאוד לסלוח כשאתה שליט מצרים. בדיעבד, כשמתברר שהכל היה למען מטרה מסוימת- אז אין בעיה. ואם אתה בעל חלומות ועוד ראית לפני שכל זה קרה- שבסוף יהיה בסדר- אז בטח ובטח שאין מה לפתח מרירות, כעס או נקמה כלפי מי שהרע לך. שיטה בעייתית. מדוע? כי רובנו בני תמותה. שלא שוכחים שהרעו לנו, ולא תמיד יודעים מה יהיה בסוף, ומתאמצים מאוד להסתדר, אבל לא תמיד זה מצליח. ומה...מוחקים את הרע, אם בסוף מתברר שהכל טוב? זה קצת מוריד מהאחריות של מי שעשה רע, אם הנפגע הצליח לשקם את עצמו. עוד רגע יוסף גם יתבקש להודות לאחיו?!

אבל כמו שסייגנו את כתב האישום של יוסף בפסוק הקודם- וראינו בו סליחה, כך אני מבקשת לסייג את דבריו של יוסף כעת, ולטעון שאין בהם סליחה מלאה. ראשית, יוסף לא אומר שבסופו של דבר הכל יצא לטובה- אלא אומר שאלוהים שלח את יוסף לפני אחיו "למחיה". אתם, אחים שלי, הרווחתם בסופו של דבר. זאת לא סליחה, אלא הצגת האינטרס של האחים- שיראו שבסוף הם הרוויחו. ועוד- אלהים שלח אותי לפניכם. ואולי- מתוך ההן על הלאו- יוסף מתחבא תחת כנפי הצניעות. אולי לו היה הדבר תלוי בו- לא מחיה, ולא גביעים ולא נעליים ולא מצריים. אלא נקמה. אבל אלוהים מכתיב שהיחס שלי אליכם כעת יהיה כזה. ועוד- אלוהים שלח אותי לפניכם- למחיה- לא למחילה, לא לסליחה, לא לאהבה. אלא למחיה. שיהיה ברור. ויפה מכל, לדעתי- יוסף משתמש במילה "למחיה", להבנתי, כחרב פיפיות. תזכורת, אחים שלי, אני ואתם יודעים שלא רציתם למכור אותי, כמו שאמרתי בפסוק הקודם, אלא רציתם להרוג אותי. אז אני עכשיו היפוך- אני נותן לכם חיים. בתיאבון. אחים שלי. לא שכחתי כלום.

ואולי זה לא קשור לאלוהים ולמחיה ולשליט מצרים - אלא למשהו אנושי. אולי יוסף מחפש דרך להתקדם. הרי בקלות אפשר ואף מתבקש להיכנס עכשיו לריב, לנקמה, לכעס אינסופי. הדרך היחיד הלשחרר את הסתימה הזאת היא להתקדם, לסלוח, למצוא נקודת הארקה למבוכה הנוראה, למצוא נקודת מילוט לכעס האינסופי. אולי טוב לחשוב שיש משהו גדול יותר ומכוון. אני לא סלחתי- אתם לא אשמים- בואו נאחז במשהו גדול מאיתנו, כדי שאפשר יהיה לשרוד את מערכת היחסים הזאת ולא ליפול שוב בבור.

חלק שלישי: אפילוג
אז מה אמור בן תמותה לעשות עם הפרשה הזאת? להיות אלטרואיסט? נקמן? אופטימי? מאמין? להיות יוסף? למחוק את הרע, אם בסוף הכל מסתדר? לזכור את הרע, גם אם בסוף הכל מסתדר? באופן אישי, אני לוקחת לעצמי, כמגדלור, את השילוב בין שתי תכונות של יוסף- תכונת החלומות ותכונת המעשיות ואת הקשר ביניהם- האמונה. (האמונה במובן תקווה). רק מעשיות יכולה להביא לידי מימוש חלום. רק חלומות יכולים להוביל ולדרבן לעשיית מעשים שיש בהם משמעות. רק אמונה יכולה לעזור לאחות, לפייס, ללוש כאב ברגעי ניפוץ החלום ולהביא ליכולת לכוון חלומות מחדש, ושוב לעשות. למחיה. לשמוע חלילים ברוח החופשית ולהתחיל מבראשית.
שבת שלום! מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ, להתמודד עם המציאות., לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב.
לפני השיר האלמותי והמתבקש של נעמי שמר "החגיגה נגמרת"....פרסומות:
ההרשמה לקורסים שלי "קצרים" בעלמא, בית לתרבות עברית,
"נשים מפתות במקרא ולא במקרה"- 5 הרצאות בנושא נשים במקרא- בימי ג' מתאריך 14.2. לפרטים והרשמה
חמישה סיפורי נביאים- מי מסתתר מאחורי המסכה? בימי ג' מתאריך 29.4. לפרטים והרשמה

יום שישי, 23 בדצמבר 2011

פרשת מקץ. על ניסים ועשיה- לכבוד החנוכה.

פרשת מקץ פוגשת את יוסף בבור הכלא המצרי. יוסף כבר פתר את חלומות שר האופים ושר המשקים- והוא מחכה שמישהו שם למעלה ייזכר בו.
מתברר שלא רק יוסף יודע לחלום- אלא גם פרעה, מלך מצרים. המלך חולם חלום מוזר ביותר- שבע פרות רזות ושבע פרות שמנות עולות מן היאור- ובאופן מנוגד להגיון- הרזות אוכלות את השמנות- ואל נודע כי באו אל קרבן.
שוב –חלום- שיבולים דקות ושיבולים בריאות וטובות – עולות בקנה אחד- והדקות אוכלות את העבות.
חלום מוזר, מטריד- ופרעה מרגיש כנראה משדובר בחלום אחד- שום חרטום לא נותן פתרון... החלום מטריד... ושר האופים נזכר בבחור מהכלא- יוסף!
ויוסף, בעל החלומות, פותר את החלום! ומסביר לפרעה שעתידות לבוא שבע שנים טובות, ואחריהן שבע שנים רעות שיאכלו את השנים הטובות – כמו בחלום!
והפעם- יוסף לא רק בתפקיד חולם, ולא רק בתפקיד של פענוח- אלא גם בתפקיד מעשי- הוא מציע לפרעה תכנית כלכלית המבוססת על המידע המודיעיני על התכניות של אלהים,תכנית בה במשך שבע שנים פרעה יגבה מיסים בצורת תבואה- וכך יאגור תבואה במחסני הממלכה, ואחר כך, בשנות הרעב- הוא ימכור- לא יחלק- לא מדובר במדינת רווחה- הוא ימכור למצרים ולתושבי האיזור- את היבול שהם עצמם שילמו כמס.
הנס- ההתגלות, החלום ההזכרות ביוסף בעל החלומות, היכולת של יוסף לפענח. אבל נס וחלומות זה לא מספיק- צריך אדם שיבנה תכנית, ייקח אחריות ויהיה מנהיג.
בהמשך הפרשה- בשבע שנות הרעב, גם משפחת יעקב מכנען- סובלת מהרעב, והאחים יורדים להביא אוכל ממצרים. הם לא מתארים לעצמם שמשנה למלך המצרי שיושב מולם הוא אותו יוסף, שהם זרקו בבור בשנאה לפני שנים. יוסף מזהה אותם כמובן, אבל עדיין לא חושף עת עצמו... הוא משחק איתם, אולי מענה אותם, אולי בודק אותם, אולי נוקם אולי מתכנן תכנית . הוא מאשים אותם בגניבה, אוסר את האח שמעון, ואומר שהוא ישחרר אותו מכלאו- רק אם יביאו את האח הקטן- בנימין. האחים חוזרים לאבא יעקב – שמתנגד להוצאת בנימין הקטן מתחת כנפיו. ובצדק- כי בן אחד של רחל כבר מת. כי הוא יודע שצריך להיזהר מהאחים האלה, מהבנים שלו. לא תמיד בטוח להסתובב במחיצתם.... מה עושים? זה נס שיוסף חי, נס שהם עוד רגע, בפרשה הבאה, ייפגשו, ויוסף יפגוש את אבא- אבל בינתיים-אבא יעקב לא מרשה לקחת את בנימין- מעכב את העלילה ומסכן את המפגש!
ואז- יהודה- לא מחכה לניסים- אומר לאבא, אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ--מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ – אני אחראי באופן אישי לבנימין. כדי שנס המפגש יתרחש- צריך את עזרתו של יהודה, את המנהיגות, את ההתערבות האנושית- את כוח המנהיגות.
למה קראנו את הפרשה דרך הדיאלוג בין מרכיבי הנס והאחריות אנושית?
בין היתר- משום שאלה המרכיבים של סיפור חנוכה- סיפור אחד- היסטורי- מספר על ניצחון המכבים את היוונים וביטול הגזרות. סיפור שני- מאוחר, מציג נרטיב של נס- נס פך השמן.
ואולי כך גם בחיים שלנו- צריך לקחת אחריות, מנהיגות, לתכנן תכנית ולהוביל אותה. ויחד עם זאת- תמיד לקוות לנס. אלא לא מילים. באמת - תתבוננו רגע בחיים שלכם. מה אתם רוצים להשיג? צריך באמת לקוות לטוב, להאמין ולהיות מלא באופטימיות. וצריך גם לעשות, לפעול, להיות אחראי ולקדם את העניינים. כך נדמה לי.

שבת שלום!

יום שישי, 16 בדצמבר 2011

פרשת וישב. בעל החלומות הלזה. אף פעם אל תפסיק לחלום!




פרשת השבוע, פרשת וישב (מבראשית לז), מגוללת את סיפור משפחת יעקב. פרשה צפופה: הסצינה הראשונה, היא תחילת סיפור יוסף ואחיו- יוסף האהוב, מקבל מאבא כתנת פסים, חולם חלומות על אלומות, שמש ירח וכוכבים. (בתמונה: יוסף, מתוך סדרת סיפורי המקרא, של האמן הישראלי, עדי נס). האחים שונאים אותו ומבקשים להרוג אותו. אפשר להגיד שברגע של חוסר מנהיגות וחוסר תשומת לב- הוא ניצל ו"רק" נזרק לבור, משם מדיינים או ישמעלים מושכים אותו ויוסף מתגלגל למצרים. שווה וכדאי להתעכב על הנקודה הזאת- על האלימות של האחים שכמשהו לא מוצא חן בעיניהם. זה היה על כבוד דינה בפרשה שעברה, ועכשיו האלימות הזאת מופנית פנימה, כלפי יוסף. מטריד, שאנשים מגיבים באלימות כשמשהו לא מוצא חן בעיניהם.

סצינות נוספת, שלא נרחיב בהן כעת: סיפור יהודה ותמר (מצרפת קישור לפרשת השבוע מהשבוע שעבר), סצינת יוסף ואשת פוטיפר, סיפור יוסף בכלא המצרי ופענוח חלומות שר המשקים ושר אופים.


כשאומרים היום חלום- אנחנו מתכוונים לשתי הוראות. מתוך מילון אבן שושן:
1. חזיון לילה, מראות ומאורעות שרואה אדם לפעמים בשנתו.
2. דבר ששואפים אליו, משאלה.

במקרא, לחלום יש ממשעות נוספת- חלום נבואי- כלומר דרך לקבלת דבר האל. מסר. יוסף הוא לא החולם היחיד במקרא- יש את יעקב, אבא שלו, יש את פרעה, יש את החולמים בסיפור גדעון, יש את שלמה. יש חלומות שהם בגדר התגלות נבואית- שברור שהאל מדבר אל האדם, ויש חלומות שהם פחות ישירים, ויש צורך בפענוח שלמעשה מדובר פה במסר אלוהי. אבל יוסף, מבין כולם – הוא המאופיין כ"בעל החלומות". כל אלה שהזכרתי, חלמו בלילה חלום- חזיון. אבל האם החיזיון הזה הוא בגדר שאיפה? משאלה? או- האם בגדר נבואה שעתידה להתגשם?

מה תפקיד החלום בסיפורי המקרא?
אפשרות אחת- שזהו כלי ספרותי. החלום- דרכו של המחבר לאפיין את הדמות כבעלת כוחות, כבעל קשר מיוחד עם האל, ואף לרמוז להמשך העלילה, באמצעות המדיה של החלום, וכך ליצור מתל- יקרה או לא יקרה? והדמות- תסיים בבור או בגדולה?
אפשרות נוספת- שהחלום הוא כלי חינוכי- להראות את צדקת האל. החלום, המובא בפי האדם, הוא כלי שרת בידיו של האל כדי להעביר את המסר של צדקת האל ושליטת האל בעתיד. ואז זהו חלום נבואי.
אפשרות נוספת- שהחלום הוא כלי אישי- כביטוי למאווים, למצוקות, לשאיפות אישיות. ואז זהו חלום שהוא בבחינת שאיפה, משאלה.
מתי החלום הופך להיות מחיזיון לילי לחלום שיש בו משאלה? מתי חלום המשאלה- הופך להיות חלום נבואי- ומכאן שהמשאלה תתגשם?
אני לא יכולה ולא רוצה לקטלג את חלומות יוסף. והאחים בשלב הזה לא יודעים שזה חלום נבואי שעתיד להתגשם. הם רק יודעים שיש להם אח מעצבן. נורא. אבל כשם מכנים אותו "בעל החלומות הלזה"- אין זה כינוי חיבה. הם רוצים להרוג אותו. הבעיה של האחים עם חלומות יוסף, לדעתי, היא כפולה. גם אם תוכנם וגם עם פורמט החלום. תוכן החלומות- מאוד ברור ופשוט לפרשנות. שליטה כלכלית, רוחנית, של יוסף לא רק באחיו אלא גם בהוריו. זאת שאיפת יוסף. פורמט החלום- יש בחלום תחושה של כח, של ידיעה . זה לא רק ביטוי לשאיפה, אלא בחלום ככלי להביע שאיפות יש משהו מאיים וחזק. שאלה של זמן עד שהעתיד הזה כבר יקרה. חלום נבואי שעתיד להתגשם.
ולכן הם מבקשים להרוג אותו- הנה בא בעל החלומות הלזה.


בחלום יש כוח, וזה מפחיד. בחולם יש כוח, וזה מפחיד. אבל גם במי שזורק את אח שלו לבור ומקווה שהוא ימות שם יש משהו מפחיד. ויש פה מסר מאוד קשה לחולם, בעיני. אל תחלום כי זה מפריע לציבור שלא חולם. תקטין את הכוחות שלך, כדי לא לאיים על הסביבה. נכון, שיוסף היה צריך לשייף ולעדן את המיומנויות החברתיות שלו. הוא לא היה צריך לגלות לאחיו את החלום (ואולי כן, כי רק מתוך הבור נעה העלילה). ואפשר אולי להבין את הכעס שלהם. אבל אי אפשר להרוג חלומות באלימות. אלימות פיזית, ואלימות מילולית של הקטנה. לא חלומות אישיים, שאיפות של אדם ביחס לעצמו, הישגים ומטרות שהוא רוצה להשיג ולפרוץ את הגבולות של עצמו, ולא חלומות גדולים על שינוי פני החברה- בדרך של חלומות ומילים, ולא בדרך של בורות ואבנים.

ומילה אחרונה לחולמים, גם אלה שאומרים להם שהם הוזים והזויים- אתם בשורה ארוכה ומכובדת עם הרצל שחזה את חזון מדינת ישראל, ועם רבין, עם מרטין לותר קינג וג'ון לנון- שחלמו על חברה שוויונית ומתוקנת, בה אין אלימות, אפליה, ורוע- ויש בה שונות ומקום לשונות. חלומות ששום יריה לא תרצח.

לפני שמקשיבים לשיר הנפלא- שתי הזמנות.
אחת - בסוף השבוע הזה- היום וגם מחר, שבת 17/12/2011, האנגר 11 בגני התערוכה בתל אביב, אירוע "מתלבשות על זה"- אירוע מכירת בגדים שכל הכנסותיו לטובת מרכז סיוג לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ואונס. הייתי שם אתמול. גם חשוב גם כדאי.
הזמנה שניה -
ההרשמה לקורסים שלי "קצרים" בעלמא, בית לתרבות עברית, כבר החלה-
נשים מפתות במקרא ולא במקרה- 5 הרצאות בנושא נשים במקרא- בימי ג' מתאריך 14.2. לפרטים והרשמה
חמישה סיפורי נביאים- מי מסתתר מאחורי המסכה? בימי ג' מתאריך 29.4. לפרטים והרשמה

שבת שלום, נויה שגיב.

יום שישי, 9 בדצמבר 2011

פרשת וישלח. אונס דינה. ואין מושיע לה.



אחד הסיפורים העומדים במרכז פרשת וישלח הוא סיפור אונס דינה.
כיצד קרה מקרה האונס?
מה עלה בגורלה של דינה לאחר האונס?
כיצד משפחתה של דינה מתייחסת אליה?- האחים, אבא יעקב...
כיצד המקרא מתייחס לדינה- כקורבן או כאשמה?
האם וכיצד מענישים חוקי המקרא את האנס? מהו העונש?
האם וכיצד מגנים חוקי המקרא על הנאנסת ו.. מהי ההגנה?

הנושא כולו נושא טעון. אני מקווה שאני כותבת ברגישות מספקת וחלילה לא פוגעת באף אחת, באף אחד. בסוף הפוסט יש הזמנה לפעולה. בתמונה: הצעקה, מונק, נורבגיה, המאה ה 20.



בבראשית לד מסופר על דינה, שהייתה בת יעקב ולאה ": וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ". הרבה נשים יש בפסוק- דינה, אמא שלה, החברות שלה. מרחב נשי, מוגן, שעתיד להיות מופר ונחדר באכזריות בעוד רגע. ולא רק זאת- אלא שדינה אינה בתו של יעקב (ביולוגית כן- אבל הפסוק מדגיש את השייכות של דינה ללאה). כבר רמז מטרים שאפשר לסמן- לקראת היחס המורכב של יעקב, האבא, כשהוא שומע שבתו נאנסה. עד כמה יהיה אבא שלה ,מגן ותומך? פרשנים מקשרים בין הפועל "יצא" שנאמר בהקשר ללאה כאשר היא יוצאת עם הדודאים, לבין הפועל "יצא" שנאמר בהקשר של דינה, כאשר היא יוצאת כאן, עם בנות הארץ : "(תנחומא פרשת וישלח סימן ז): '' ותצא דינה בת לאה', ולא בת יעקב היא?! תלאה הכתוב באמה, מה לאה יוצאנית אף זו יוצאנית. " יצאנית, למי שלא יודע- זה שם נרדף ל"זונה". והנה לפנינו לא רק מדרש שיש בו לא רק "משחק" עם הפועל יצא, אלא תובנה חברתית, גנטי. ומשפטית, ויש בו אצבע מאשימה כלפי הבת וכלפי האמא- דינה היא זונה בת זונה, מה הפלא שאנסו אותה?
(עוד על כך במאמרה של ד"ר רוחמה וייס)



בעברית של היום: מה הפלא, תראו איך היא מתלבשת, איפה היא מסתובבת, איך היא מתנהגת. אני זוכרת אחד משיעורי החינוך כשחינכתי כיתה י. תלמיד אחד אמר: אני מבקש- תפסיקו להתלבש ככה. אני לא מאשים אתכן אם אחר כך קורה משהו. אבל מה זה יעזור לכן שאתן צודקות? תשמרו על עצמכן! רוב הבנות כעסו עליו. אתם לא תגידו לנו איך להתלבש! איך להתנהג! אבל הוא המשיך בשלו- ואמר, בעצב, אני יודע שאני אומר דברים קשים על גברים ועל נשים, אבל אני ממש מקווה שאף פעם לא תודו לי על זה. והוא מדבר על מציאות שבה הוא חי, שבה אנחנו חיים, של תחושת חוסר מוגנות- בפני המציאות ברגע האמת, בפני גברים שמרשים לעצמם לאנוס או להכות, בפני החוק, בפני משפחה, בפני החברה.



למה נאנסת לא מתלוננת? נמשיך ונקרא
מיד לאחר שד' יוצאת :" וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ:" (בראשית לד פס' 2). איש בכיר, נשיא הארץ, רצף פעלים לאקוני ואכזרי. לוקח אותה. וישכב אותה, אפילו לא איתה, והוא מענה אותה. אין הנאה ביחסי מין האלה. יש עינוי. אבל זה מתעתע. כי יחסי מין יכולים בהקשר אחר להיות דבר נפלא. ואז אפשר גם ברגע האמת להתבלבל ולחשוב שהיא נהנית. ואז גם אפשר לטעון בבית המשפט שהיא רצתה את זה.



אז מה אמורה ד' עכשיו לעשות?
להתלונן? יש לכך מחירים רבים- אף אחד לא יינשא לה, בושה לה ולמשפחה, קרע ביחסים בין העם החיוי, ממנו בא שכם בן חמור לבין שבט ישראל המתהווה.
לשתוק? יש לכך מחירים רבים- הפגיעה, ההשפלה, העלבון, הכאב, השקר. להיות קורבן לא רק לאונס אלא גם לשתיקה. גם לבושה.
למרבה ההפתעה, הפתרון מגיע מכיוון אחר לגמרי- שכם מתאהב לפתע בד', ומבקש לשאת אותה לאישה.
וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל-לֵב הַנַּעֲרָ. ד וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח-לִי אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה.
למה זה טוב? זה הסיכוי היחיד של ד' להתחתן ולהקים משפחה.
למה זה רע? מאיפה להתחיל... למה זה רע להתחתן עם מי שאנס?



ומה ד' חושבת? לא כתוב. השתיקה של ד' מתחילה עוד בפסוק הקודם. שמסופר שהיא נאנסת אבל לא אומרת דבר. עוד רגע נגיע לשאלת צעקת הנאנסת. אבל כאן היא לא אומרת כלום. ולא תגיד כלום עד סוף הסיפור.
ומה אומרת המשפחה של דינה?
וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת-דִּינָה בִתּוֹ ....
מה אתם מצפים שיקרה כאן? מה אתם מצפים שאבא יעשה כשהוא שומע שאנסו את הבת שלו?




אז יעקב הזה- מחכה. מחכה עד שיבואו האחים של ד'. "...וּבָנָיו הָיוּ אֶת-מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד-בֹּאָם".
נדמה שיעקב מקווה שהאחים יצדדו בהצעה של שכם בן חמור- להתחתן, לאחד כוחות כלכליים, לשמור על שקט. זאת העמדה של יעקב. זאת גם העמדה של החוק המקראי ביחס לאישה רווקה בתולה שנאנסה. כאילו אקט האונס הוא כבר צעד ראשון בחתונה, עכשיו רק צריך לשלם מוהר לאבא ולהתחתן עם האישה. כלומר החוק דואג לאישה- בהיבט החברתי הרחב- של הקמת משפחה, והבנת היותה פסולה לחתונה עם כל אדם אחר. אולי הרע במיעוטו, לפי ההגיון של התורה?: "כִּי-יִמְצָא אִישׁ, נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה, וּתְפָשָׂהּ, וְשָׁכַב עִמָּהּ; וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ, לַאֲבִי הַנַּעֲרָ--חֲמִשִּׁים כָּסֶף; וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה, תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ--לֹא-יוּכַל שַׁלְּחָהּ, כָּל-יָמָיו". (דברים כב, כח)

אבל לאחים יש דעה אחרת. פגעו לא רק בד', אלא פגעו בנו, בכולנו. וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן-הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת-בַּת-יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה
התייצבות חד משמעית- מה שאי אפשר להגיד על אבא יעקב. האם אבא יעקב צדק או טעה בגישה שלו? כאמור- מצד אחד.. מצד שני... ויש מי שיגידו- צד אחד. בלבד. ובני יעקב, האחים של ד', עושים פה מהלך במרמה- הם מסכימים לקיון העסקה- אלב יש להם תכנית- הם מסכימים לקיום העסקה בתנאי שכל אנשי העיר יעשו לעצמם ברית מילה. אנשי שכם בן חמור מסכימים ואז..." וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר:" האחים של ד', לא בני יעקב, אלא האחים שלה- הם אלה ששומרים עליה. נוקמים את נקמתה, את נקמתם. ואחרי שאבא נוזף בהם, על כך שחיבלו בעסקה- הם עומדים על שלהם :" וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ". כלומר- מה שיהפוך אותה לזונה זה לא זה שהיא יצאה לטייל, ולא זה שהיא נאנסה, אלא הסחר שאבא שלה ואבא של האנס עושים בה, במעשה שנעשה לה. תשובה ניצחת לא רק ליעקב, אלא גם לפרשנים שקראו ללאה זונה. האחים שלה, צועקים מתוך הפסוקים- הי! פרשן! אל תגיד על אחותינו זונה!



את ד' אנחנו לא שומעים יותר. ולא שומעים גם על אודותיה. אני רוצה להגיד עוד דבר לעניין השתיקה והצעקה. או במילים של היום- למה היא לא התלוננה? הסנגור, ייקח את השתיקה לכיוון של הצדקת הנאנסת, כמי שלא רק סבלה מהאונס, אלא גם פחדה מהתגובות, מאיבוד מקום עבודה, של לא יאמינו לה, וכו. הקטגור, ייקח את השתיקה לכיוון של ראיה כנגד הנאנסת- היא בטח נהנתה, היא בטח פיתתה, היא הייתה איתו ברומן או משהו רצוני – ואחר כך היא נזכרה לצעוק- כשכבר לא התאים לה הסידור.

אני מבקשת להביא כאן את החוק המקראי המתייחס למקרה של אונס נערה בתולה ומאורשת. יש כאן שני מקרים שונים זה מזה. מקרה אחד של אונס בעיר, ומקרה אחד של אונס בשדה. נראה שיש הבדל בין הנענשים וגם בין העונשים. מה ההבדל בין אונס בשדה ואונס בעיר? מה זה כבר משנה? משנה. וכבר אקדים ואומר שאני מבקשת לומר משהו על התפקיד של החברה, באמצעות ההשואה בין החוקים.
בספר דברים כב כתוב כך. על מקרה האונס בעיר:
כג כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה, מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ; וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר, וְשָׁכַב עִמָּהּ. כד וְהוֹצֵאתֶם אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶל-שַׁעַר הָעִיר הַהִוא, וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ..."

כן, קראתם נכון- אם נערה מאורשת נאנסה בעיר- שניהם- גם הנאנסת וגם האנס צריכים להיענש בעונש מוות. על מה ולמה? ממשיך הפסוק ועונה:

"...אֶת-הַנַּעֲרָ עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-צָעֲקָה בָעִיר, וְאֶת-הָאִישׁ עַל-דְּבַר אֲשֶׁר-עִנָּה אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ. {ס}

האנס- נענש על כך שענה את אשת רעהו- כלומר פגע לא רק בה אלא גם באדם לו היא מאורשת. אבל זה פחות חשוב- יותר חשוב עונש המוות לנאנסת. למה? כי היא מצופה ונדרשת לצעוק. בעיר שיש אנשים שיכולים לעזור לך, להושיע. ואישה מחויבת לצעוק כאשר היא נאנסת. והחברה מחוייבת לסייע לה. זה לא רק מדד משפטי לשאלה אם היא באמת נאנסה, או שהיא נהנתה מהאקט- זאת אמירה על כוחה של האישה ועל המחוייבות של החברה להאזין לצעקה, להאמין לה ולהיחלץ לעזרתה. לעזרתינו. כלל החברה. כי הפסוק עצמו אומר- חברים, גברים, הפגיעה היא לא רק באישה הנאנסת, היא בכולנו. אונס זה לא בעיה של גברים מול נשים. אלא בעיה של החברה עם עצמה.

ועל מקרה האונס שבשדה. אסביר לפני- כדי שהמילים המהדהדות בסיום יהיו המילים החזקות של הפסוק. במקרה של אונס בשדה- האנס נענש בעונש מוות. השדה הוא מרחב סמלי- סמל למקום שאין בו אנשים, אין בו חברה. אז למה עונש מוות רק לאנס? עונש מוות מגיע למי שרצח, והאונס כמו רצח. והנערה- הנאנסת בשדה- גם אם צעקה, לא היה מי שיעזור לה. וזה תפקידנו. לשמוע את כל הצעקה, להושיע. לא רק לחבק ולהקשיב ולהאמין לאחר מעשה, אלא גם להיות נוכח ולהתערב- כשמשהו נראה חשוד ומוזר ברחוב או בבאר, או כשנראה שמישהו הולך לעשות שטויות, כשעבודה יש מישהו שמגזים בנגיעות, במבטים, לא לשתוק כשזה קורה לידינו, לא לתת את התחושה של האדמה והקורבנות הכפולה, לעצור אדם אחר, לחנך, לדבר, למנוע. לעשות כל מה שאפשר.
כתוב כך:

כה וְאִם-בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ, אֶת-הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְהֶחֱזִיק-בָּהּ הָאִישׁ, וְשָׁכַב עִמָּהּ: וּמֵת, הָאִישׁ אֲשֶׁר-שָׁכַב עִמָּהּ--לְבַדּוֹ. כו וְלַנַּעֲרָ לֹא-תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת: כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ--כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה. כז כִּי בַשָּׂדֶה, מְצָאָהּ; צָעֲקָה, הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְאֵין מוֹשִׁיעַ, לָהּ

בתאריכים 17-16 בדצמבר יתקיים יריד "מתלבשות על זה"- של מרכז סיוע לנפגעי ונפגעות אונס ותקיפה מינית. דרושים ודרושות מתנדבים- כבר מה 15 לחודש להכנה. לפרטים נוספים- בקישור הבא: מתלבשות על זה. גם אני וכל חברותיי ממגמה נהיה שם.

ועוד:
ההרשמה לקורסים שלי "קצרים" בעלמא, בית לתרבות עברית, כבר החלה-
נשים מפתות במקרא ולא במקרה- 5 הרצאות בנושא נשים במקרא- בימי ג' מתאריך 14.2. לפרטים והרשמה
חמישה סיפורי נביאים- מי מסתתר מאחורי המסכה? בימי ג' מתאריך 29.4. לפרטים והרשמה

שבת שלום

יום שישי, 2 בדצמבר 2011

פרשת ויצא. "הארץ המובטחת". מה עושים איתה?





פרשת ויצא. איזו פרשה!
לאחר שבפרשה הקודמת יעקב קנה את הבכורה וגנב את הברכה, בפרשה שלנו – פרשת ויצא- יעקב יוצא מהר מהר, בורח מאחיו שרוצה להרוג אותו, לבית לבן, הדוד. ליד הבאר יעקב נתקל ברחל, בוכה, ומתחילה סאגה אינסופית כימים אחדים, של עבודה והמתנה. לבן הוא איש שלא כדאי להתעסק איתו- אבל גם יעקב לא פרייאר- ואז נפרסת בפנינו עלילה רצופה בהפרות אמון- החלפת לאה ברחל, תעלול יעקב עם העדרים המנוקדים (תעלול שמשמעותו הרבה כסף),רחל ולאה- נוקטות עמדה ובוחרות ביעקב ולבן – האבא של רחל ולאה, השותף העסקי של יעקב- משתולל מעצבים- תחושת אובדן השליטה על העדרים, על הבנות, על הכסף שצבר עם השנים הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לִי-הוּא וְלִבְנֹתַי ורחל תורמת גם היא את חלקה- גונבת את התרפים ואומרת שאי אפשר לחפש אצלה כי היא בימי הנידה... בקיצור- אני לא הייתי רוצה להיות חלק מהמשפחה הזאת. אופס- אני כן...


אבל אני לא רוצה לעסוק היום במימד המשפחתי- אישי בסיפור. אני מבקשת לעסוק היום במימד לאומי, במושג ה"ארץ המובטחת" הנובע מתוך הסצינה הראשונה בפרשה- המוכרת כ"חלום יעקב". (בתמונה- חלום יעקב, מארק שאגל, 1956)













למה אני מתעכבת על עניין הארץ המובטחת? כרגע – בנקודת הזמן הזאת יש מפגש בין רעיון שעולה בפרשה לבין משהו שמטריד אותי באופן אישי. אני כותבת כעת ספר לימוד לכיתה ד. בתכנית הלימודים מופיע ספר יהושע. כל המהלך של ספר יהושע- בין אם בתיאורי הכיבוש ובין אם בתיאורי ההתנחלות- הוא על בסיס אידיאולוגי של הזכות לרשת, סוף סוף, את הארץ המובטחת. ובמסגרת זו אפשר להתנחל בערים נטושות ויתרה מזאת- להרוג, להשמיד ולהחרים את עמי כנען, החיים בערי כנען. אני מודה שזה גורם לי לאני נוחות מסוימת כשאני יושבת על הכיסא מול המחשב בבית שלי בתל אביב וכותבת ספר לימוד. אי נוחות. ומחייב אותי לבירור העניין- לא רק לעצמי כאזרחית בוגרת במדינת ישראל בעלת זכות הצבעה- אלא גם כמי שכותבת ספרי לימוד שאחר כך אלפי ילדים לומדים מהם. על כתפי כובד נקיטת העמדה.


אני אני יושבת בבית שוברת את הראש מה לעשות עם יהושע. לעזרתי מאמרים טובים כמו מאמרה של פרופ' אמית "כיבוש הארץ: היסטוריה או אידיאולוגיה" אבל עדיין האי נוחות הזאת. ואז בא יעקב ועזר לי.


בבראשית כח, פסוקים 15-10 כתוב כך :
"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. יא וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. יב וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. יג וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. יד וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ ..."


יעקב הולך מבאר שבע לחרן, מגיע למקום שאין לו שם עדיין, ועוצר בו באופן שרירותי. אין ייחוד למקום. למה הוא עוצר דווקא שם? עניין טכני לגמרי- יעקב עוצר שם כי בא השמש- כלומר, כי הגיע ערב. הוא תופס איזה אבן שתהיה לו כרית- ונרדם. הוא חולם חלום (כנראה תכונה שתעבור בגנטיקה). הוא רואה מלאכים עולים ויורדים. קודם עולים ואז יורדים? הרי מלאכים אמורים לרדת מהשמיים- אם נניח לרגע שיש מלאכים ושהם גרים בשמיים. יש פרשנים, כמו הרשב"ם, שלא מתעכבים על כך, אומרים שאין לדקדק בהקדמת ה"עולים" ל"יורדים". רש"י, לעומת זאת, מסביר כי מלאכי ארץ ישראל נפרדו מיעקב ועלו לשמים, ומלאכי חו"ל ירדו כדי ללוותו. חשוב להתעכב, כדאי לדעת- אבל כדי להגיע לפואנטה נדבוק לרגע בגישת הרשב"ם. (להרחבה עיינו גליונות נחמה)

בחלום יעקב, נגלה אליו ה' ונותן לו הבטחה. להבטחה יש שלושה מרכיבים: אדמה, זרע והגנה. והמרכיבים כרוכים אלה באלה.
למעשה, הדגם הזה- של ההבטחה משולשת, מופיע לראשונה בדברי ה' לאברהם:
" בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת יְהוָה אֶת-אַבְרָם--בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת" (בראשית טו 18)
אחר כך בדברי ה' ליצחק:
" וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל-אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ-פְּלִשְׁתִּים, גְּרָרָה. (...) כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל, וַהֲקִמֹתִי אֶת-הַשְּׁבֻעָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. ד וְהִרְבֵּיתִי אֶת-זַרְעֲךָ, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ, אֵת כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל; וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ..." (בראשית כו 4-3)
והנה גם כאן- בדברי ה' ליעקב.
מה מקומה של הבטחה הזאת- של הארץ המובטחת? האם אלה הנחיות לביצוע?




















הארץ מובטחת- - מפה מתך אתר מקראנט


הנה יהושע, רגעים ספורים לפני הכניסה לארץ, מקבל את ההנחיות הקונקרטיות הבאות: " ג כָּל-מָקוֹם, אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹ--לָכֶם נְתַתִּיו: כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי, אֶל-מֹשֶׁה. ד מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד-הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר-פְּרָת, כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים, וְעַד-הַיָּם הַגָּדוֹל, מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ--יִהְיֶה, גְּבוּלְכֶם. ה לֹא-יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם-מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ, לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ. ו חֲזַק, וֶאֱמָץ: כִּי אַתָּה, תַּנְחִיל אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם." (יהושע א 6-3)

כלומר- על בסיס השבועה אשר נשבע ה' לאבות, מותר ליהושע להיכנס לארץ, גבולותיה- רחבים ביותר- מדבר סיני מדרום, לבנון מצפון, נהר פרת ממזרח והים ממערב. מזל שיש ים לעצור את זה. ולא רק שמותר לו להיכנס לארץ- אלא מותר לו להרוג את מי שכאן. ולא ניכנס לסוגיית היה או לא היה ספר יהושע. ואילו חלקים ממנו היו יותר או פחות. זה הספר. זאת האג'נדה.
שוב אי הנוחות הזאת.
האם "הארץ המובטחת" =הנחיות לביצוע?


אפשרות אחת- כן. אם כן- יהושע נכשל, וגם אנחנו היום. אם כן- במקביל לתודעת הכשלון- חיה תודעת שאיפה להצליח ולכבוש את הארץ לפי גבולותיה ה"מובטחים".
אפשר כמובן להתנער מהכיוון הזה, המאוד ימני ומאוד דתי. אבל צריך לברר בדיוק רב את שאלת הציונות והמדינה היהודית. בזכות מה אנחנו כאן? בכנות רבה. כולל הכרה בכך שגם תל אביב יושבת על שטחים שלא תמיד היו שייכים לאברהם אבינו. בזכות החלטת או"ם? בזכות מלחמות ישראל? בזכות שטר קניה בראשית היישוב? אני לא טוענת טענה שמאלנית או ימנית- אלא מבקשת בירור כן ואמיתי- ממי שפסל את הארץ המובטחת כגושפנקא לחיים שלנו כאן בהווה.


אפשרות נוספת- לא. גבולות הארץ המובטחת אינן הנחיות לביצוע. מדוע? כי אני לא מחשיב את הטקסט הזה ולא רואה בו טקסט שאמור להתוות הנחיות צבאיות ופוליטיות. לא בעבר ולא בהווה. נציג מובהק של תפיסה זו, להבנתי, הוא חנוך לוין. בטקסט אני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם: "אבל אני אינני חול אשר על שפת הים/ ואני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם/מעודי לא חלמתי על חברון ואינני דואג לשכם/ מה שמדאיג אותי הוא לעבור את החיים שלם..."
האדם לא מקבל את הסמכות של הטקסט, ואז הסמכות נעקרת מתוך הטקסט. לא בהכרח ממקום דתי או חילוני. גם אדם דתי יכול להתייחס לטקסט כטקסט מנחה מבחינה דתית ולראות בהיבטים הפוליטיים דברים שהם מחוץ לתחום הדתי. וגבולות הארץ, שהם עניין פוליטי- הם מחוץ לגבולות האמונה- הנה גם לתפישת רש"י יש מלאכים שומרים בחוץ לארץ. הכל בסדר. (במאמר מוסגר- איך זה יכול להיות? האם יש משהו שמחוץ לגבולות הדת והאמונה? הרי גם החלק השמאלי של עשרת הדברות – החלק של לא תרצח – החלק החברתי, לכאורה- כפוף ל"אנכי ה' אלהייך...". השבוע גיליתי דבר מדהים- אמרו חז"ל = קדמה דרך ארץ לתורה. כלורמיש יישות "תורה" ויש יישות נפרשת "דרך ארץ". והן נפרדות זו מזו. או במקום אחר- יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ משנה אבות ב ב). שוב- גם כאשר הם ביחד- אלו יישויות נפרדות)

השבוע, בזכות יעקב, מצאתי אפשרות נוספת להתמודדות עם המושג "הארץ המובטחת". משהו בפרשנים שהצביעו על קושי- כתוב "הארץ אשר אתה שוכב עליה"- שזה יכול להיות בערך ארץ באורך מטר שמונים ורוחב של 70 ס"מ לאדם מבוגר. אולי 80 ס"מ. וזה קושי- כי זה אומר שהארץ המובטחת ממש קטנה. אז פרשנים מתמודדים ואומרים שבעצם בשנתו הייתה הארץ מקופלת. אבל הקושי וגם הפתרון מלמדים על מורכבות- הארץ הקונקרטית, בפועל, אינה האוטופיה. תקפל את כל העולם- תכל'ס יעקב הוא מטר שמונים. ומדינת ישראל היא מקרית שמונה עד אילת. ומצד שני היה גם משהו בפתרון היצירתי הנפלא הזה- שיעקב יכול לישון בשקט- וביצועו מקופלת כל הארץ- לא צריך באמת לכבוש אותה, אפשר לדמיין שהיא מקופלת. זה מצד אחד מגולמני מאוד- אבל מצד שני צנוע ואפשרי. והיה גם משהו במלאכים העולים ויורדים- ביצירתיות בהגדרת מושגי הזמן והמקום. כאילו עוצרים במקום שרירותי, ועכשיו במקום במישור הארצי המאוזן, מסתכלים במימד אנכי. בסיפור הזה- זה סולם. ואני מבקשת ליצור ציר כזה- ציר עלילת סיפור התנ"ך- באמצעות נרטיב "הארץ המובטחת". אני מבקשת לראות בארץ המובטחת כמושג שיש לו תפקיד בעלילה- כוח מניע שכל פעם נוגע ומרחף במרחקים שונים ממישור המציאות של הסיפור, ומתפקד במישורים שונים בו.


בתקופת האבות- הארץ המובטחת היא רעיון אוטופי, כמעט מופרך. כמעט מופרך כמו הרעיון שאברהם יעזוב את בית אבא ויקים דת חדשה, מופרך כמו הרעיון שלאברהם ולשרה הזקנים יהיו ילדים, כמעט מופרך כמו הרעיון שיצחק ישרוד את העקדה, מופרך כמעט כמו הרעיון שיעקב האח הצעיר יהפוך להיות האח הבכור וייולדו לו 12 בנים ובת שישתלטו על מצרים. בשלב הזה, בתקופת האבות- תפקיד הארץ המובטחת הוא להיות רעיון אוטופי שתפקידו להגדיר חזון ומאפיינים של אומה נבנית- בשילוב בלתי מופרד מהבטחת ההגנה והבטחת הזרע. ולכן אין בעיה לרדת למצרים בכל פעם שיש רעב- יש מציאות ויש אוטופיה.


אחר כך, בתקופת יציאת מצרים והנדודים במדבר, הארץ המובטחת היא להבנתי, מה שקוראים בסוצולוגיה, בחקר ההגירה- כוח מושך. כלומר הדמויות בעלילה עושות מעשה כי מניע אותן כח מושך. תמונות קונקרטיות של ארץ חלב ודבש שמחלחלות לתודעה שלה הנוודים, תמונות שמצליחות ברוב הפעמים לגרום להם לצעוד. הארץ המובטחת, כמו עמוד הענן, מושכים את הנוודים באף, עוד קצת, עוד קצת.
בתקופת כיבוש הארץ- ימי יהושע- "הארץ המובטחת" היא רשיון כניסה, היא תכנית הפעולה, היא קונקרטית- לא במובן של הצורך להגיע עד נהר פרת- אלא כהצהרת כוונות וצעקת "אחרי". הארץ המובטחת היא רעיון שמניע את הדמות המרכזית והוא משתמש ברעיון הזה ככלי להובלת אנשיו. כאן לרגע יש התמזגות לא מוחלטת בין הרעיון לבין הקונקרטיזציה שלו. אבל גם בשיא תיאורי הכיבוש של ספר יהושע, בפרק יג ואחר בפרק כד- לא מתוארת איזה ארץ ישראל שלמה ומובטחת, ואין דרישה מצד האל לצייר מלא מלא בתוך הקוים. ולא רק זאת אלא שבפרק יג נפלט כי למעשה יש עוד הרבה עבודה... " וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים, וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה-מְאֹד, לְרִשְׁתָּהּ." התכנית מעולם לא בוצעה- כי זאת לא תכנית לביצוע. אלא מושג, תימה, רעיון.


אחר כך, בתקופת השופטים ואף בתקופת המלוכה- הארץ המובטחת כמעט ולא נזכרת כתימה- כי לכאורה- אנחנו כבר כאן. ההתיישבות של ממלכת יהודה והממלכה הצפונית- מעולם לא נגעה או שאפה בגבולות הארץ המובטחת- גם לפי ספר מלכים וגם לפי ממצאים חוץ מקראיים (בטח ובטח לפי אלה הטוענים שממלכת שלמה הייתה קטנה ולפי אלה שטוענים שלמעשה מועלם לא הייתה ממלכה מאוחדת). וגם שלמה בימי ההשכמים הפוליטיים הגדולים שלו – המתוארים בפרקים הראשונים של ספר מלכים א, מגיע להסכמי שלום ( שמשמעם כניעה/עבדות/תשלום מיסים/חסות/אין מלחמה) אבל לא לכיבוש טריטויאלי.


מתי עניין הארץ המובטחת שוב חוזר? כאשר המצב המוסרי בשתי הממלכות מדרדר, ויש צורך ל"נער" את העם ואת המלכים. אז הארץ המובטחת לאבות- חוזרת כתימה משמעותית בדברי הנביאים. הפעם, "הארץ המובטחת" מופיעה לא כחזון אוטופי עתידי, אלא בתפקיד כלי רטורי חינוכי בי=פי הנביאים. הם משתשמים בו כמושג, כאייקון, כשם קוד. קוד למה? לטובה שה' עשה לעם ולכפיות הטובה של העם מול ה'- בכך שאינם שומרים על חוקי התורה ומתנהגים התנהגות מוסרית שלילית. תזכורת להתחייבות שנעשתה בעבר וכאיום להפרת ההתחייבות אם לא יהיה שינוי רדיקלי באופי החברה. ולכן גם עונשו של העם בסופו של דבר הוא גלות. התרחקות מהארץ המובטחת. גלות פיזית, מוחשית, לא קונספטואלית. מי שמועל בהבטחה- לא במישור של הבטחת הארץ- שהרי כאמור מעולם אף אחד לא מימש את ההבטחה ולא נדרש לכך, ולא נענש על כך, אלא במישור של הפרת ההבטחה המוסרית - מתרחק מהשבועה, מהתימה, מהרעיון שהארץ המובטחת מייצג.


לסיכום, אני מציעה, אם כך, לראות ב"ארץ המובטחת" כמושג מורכב בעלילה, הנושא תפקידים שונים בפי הדמויות והבמאי. לפעמים בתפקיד קונספט אוטופי שתפקידו להוציא את אברהם מהבית לבנות עם, לפעמים בתפקיד עמוד ענן רעיוני, לפעמים בתפקיד "אחרי" ולפעמים בתפקיד רטורי חינוכי- כדרך להזכיר מהי דרך הישר.
זוהי תימה, זהו קונספט, זה חלום. ומלאכים עולים ויורדים.

שבת שלום

יום שישי, 25 בנובמבר 2011

הקול קול יעקב, הידיים ידי עשיו. על העיוורון ועל המבוכה. שלנו.

פרשת תולדות. הפרשה מאפשרת הצצה לביתם של הזוג הצעיר יצחק (בן 60) ורבקה. רבקה עקרה, יצחק- באקט אסרטיבי - עותר לה', והנה רבקה מתעברת. בעת הריונה- כנראה שרבקה חשה במשהו מוזר, והיא פונה אל אלוהים- דורשת. (איזה זוג דעתני וקשה- יצחק עותר, רבקה דורשת. בשום מקום לא כתוב שהם מדברים ביניהם). פירוש נוסף ל"דורשת" הוא בתרגום התנ"ך - תרגום המלך גיימס- לפיו היא "חוקרת". מעשי דעתני ופרואקטיבי גם כן. (תודה לד"ר לאה מזור). באופן פלאי רבקה מתנבאת "שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:" (פרק כה פס' 23) ונולדים- עשיו- הבכור, איש יודע ציד איש שדה, יעקב הצעיר - האוחז בעקב אחיו וכבר בבטן רוצה להשיגו, איש תם יושב אהלים. אבל רבקה, כאמור, יודעת משהו שיצחק לא יודע- שיעקב הוא הבן ה"שווה" יותר. ואולי משום כך, יצחק אוהב את עשיו- עם סיבה נראית לעיניו של יצחק- כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב- ללא סיבה נראית לעין, אלא שרבקה וגם אנחנו הקוראים יודעים, שיותר כדאי לאהוב את יעקב :" "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" (פרק כה פס' 28).




ואז מסופר כי יעקב קונה מעשיו את הבכורה- במחיר נזיד עדשים. הבכורה, כך מתברר, אינה נתון ביולוגי, אלא תואר סחיר. משמעות התואר- עצומה. הבכור הוא היורש של האב. הירושה – היא ירושת נחלה- ונחלה- כפי שמדבר יהודה יודע- היא זכרון השם. כלומר- הבכור- הוא זה ששמו ייזכר. כשעשיו מוותר על הבכורה ואומר וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה- (פרק כה פס' 32) . פרופ' אמית מדייקת על דברים אלה- "קניית הבכורה" לא הפכה את יעקב לבאמת בכור בעיני אף אחד- כראיה- הוא צריך לגנוב את ברכת הבכור. אקט הקנייה לא הפך את הבכורה לסחירה. ועוד- עשיו כן מקבל נחלה, כפי שמתברר בסופו של דבר בברכת יצחק, אלא שהוא נזכר ונחקק כשם שלילי, כשם אויב.
בתמונה- צילום של האמן הישראלי עדי נס, חלק מסדרת צילומים "סיפורי המקרא"


בעד מי אתם? בעד עשיו העייף והרעב- שאחיו, יעקב, ניצל את מצוקתו, וקנה ממנו את הבכורה במחיר מעליב ונצלני? או בעד יעקב- שממש לא אחראי על הסחר שאחיו הגדול והרעב והלא רואה ממטר עושה מהדבר החשוב שנקרא "בכורה". אף אחד לא הכריח את עשיו למכור- בטח שלא במחיר נזיד עדשים.
התורה מביעה עמדה גם היא- "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה..."- האשם הוא עשיו שמכר את שהיה שלו, בעבור נזיד עדשים.
עד כאן- אפשר אולי להיות אמביוולנטיים ביחס לשני הצדדים- יעקב קצת אשם עשיו קצת אשם- אפשר לחיות בשלום. המשך מערכת היחסים בין השניים- מחייבת אותנו לנקוט עמדה קצת יותר ברורה.
(נדלג על פרקי יצחק ורבקה עם מלך פלישתים)


בהמשך הסיפור מסופר כי יצחק זקן ועניו כהו מראות. (פרק כז) בזמן שאבא עיוור ועשיו נשלח על ידו להביא אוכל מהשדה- הזדמנות מצוינת עבור רבקה, האמא, לקדם את מימוש הנבואה- ולהביא לגניבת הברכה. הרי הבכורה זה לא מספיק. ואת הברכה- אי אפשר לקנות. צריך לקחת. מעשיו. אז רבקה ששמעה שיצחק שלח את עשיו לצוד, מתדרכת את יעקב- לך תביא שני גדיים, ואני אכין לאבא מטעמים. אתה, יעקב, תבוא, ותציג את עצמך כעשיו, הרי ממילא אבא כבר לא רואה כלום, ותקבל את הברכה.
עד כאן- אמא רבקה אחראית. ויעקב? תגובתו של יעקב נפלאה. זה יעקב שהציע לקנות את הבכורה, מבלי למצמץ, ממשיך בדרכו - אין לו שום בעיה מוסרית עם ההצעה, אלא רק עניין טכני- עשיו שעיר, ואבא ישים לב שאני חלק. ואז- אבא יטיל עלי קללה במקום ברכה. באמת- בעיה. רבקה לא מתבלבלת. ראשית- קללתך עלי. שנית- פתרון! רבקה לוקחת את בגדי החמודות של עשיו ומלבישה על יעקב בנה הקטן , ועל חלקי ידיו החשופות היא מלבישה את עור העיזים ששחטה- כדי שהידיים יוגשו כשעירות- כידי עשיו.

אז אמנם הרעיון של רבקה- אבל אי אפשר להגיד שיעקב מתנגד. הוא שותף וחושב על הכל. והנה, ברגע האמת- כשרק יעקב מול אבא יצחק, יעקב ממשיך. גם כשיצחק חושד: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו... אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי". יעקב עומד לבדו, איתן, מול אביו העיוור, ומשקר. כבר אי אפשר להאשים את רבקה- יעקב פעיל ויציב בחלקו במזימה.

בעד מי אתם עכשיו? עשיו שהלך להביא אוכל לאביו העיוור? או בעד יעקב הצעיר, תם יושב האהלים, שגנב בעזרת אמא את הברכה מאחיו?

עכשיו יש בעיה. כי מצד אחד- יש את התגובה האינטואיטיבית של חלקינו לסיפור. יעקב רמאי. לאותו הצד- אפשר להוסיף קטעים מתוך התורה שמצדדים בתפישת יעקב כרמאי. דוגמאות? בבקשה. יצחק, כאשר הוא מספר לעשיו מה קרה, הוא אומר: וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ (פרק כז פס' 35). עוד דוגמה- כל סיפור רחל ולאה- בו יעקב מעדיף את הצעירה, את רחל ומקבל את הבכורה. נדמה כי הסיפור מבקש לסגור חשבון מול יעקב - גם בהחלפת הבכורה בצעירה וגם במעשה הרמיה. האבסורד, כפי שאני מבינה, הוא בתגובת יעקב ללבן- "למה רימיתני". (פרק כט פס' 25). ואם תרצו עוד- כאשר יעקב כבר זקן, ויוסף בנו לא חוזר הביתה עם האחים, והאחים מביאים את כתנת הפסים של יוסף מלאה בדם ומספרים כי חיה רעה אכלתוהו. ויעקב בוכה ומתאבל ומסרב להתנחם- טרוף טורף יוסף... מוכר לך הטריק הזה, יעקב? מכיר כשאח שוחט עז ומשתמש בדמה, בעורה, בבשרה, כדי לרמות את אבא? ולא רק בתוך התורה, הנה גם הנביא הושע מציץ לתוך רחמה של רבקה- וחושף בצילום רנטגן חד פעמי וראשוני את מה שבאמת קרה שם: "בַּבֶּ֖טֶן עָקַ֣ב אֶת־אָחִ֑יו וּבְאוֹנ֖וֹ שָׂרָ֥ה אֶת־אֱלֹהִֽים׃‏" הושׁע יב4 (תודה לד"ר לאה מזור על ההפניה)

ומצד שני יש את התגובה הבדיעבדית והאפריורית. של מי שרואה בעשיו כאויב התמידי של ישראל (ממנו יוצא אדום) ושל מי שיודע שיעקב הוא האח הנבחר, ממנו יוצא העם הנבחר. עוד לפני שיעקב מגיע לבית לבן- הוא נרדם ורואה מלאכים עולים ויורדים בסולם ומקבל הבטחה על הארץ ולזרע. הוא האיש שממנו יצאו השבטים וממנו יצא העם- זה אנחנו. הוא לא רק האח הנבחר, הוא האב הנבחר. לא רק התורה אוהבת את יעקב. עד כדי כך שמצאתי פירושים שמאשימים את יצחק בכך שלא ראה את רשעותו של עשיו. הבאתי אחד מני רבים- את זה שמדגים באופן הטוב ביותר את היפוך הדברים:" אין ספק שהיה לו ליצחק להתבונן במעשה עשו ורשעתו ורשעת נשיו – ושהבנים אשר תילדנה ידמו להם לרוע. והיה לו להתפלל אל האלוהים ויודיעו למי יברך, אם לגדול כפי לידתו, אם לגדול בשלימותו. אבל האהבה מקלקלת השורה, לאהבתו את עשו חשקה נפשו בו, ולא ראה חובה במעשיו. ואולי שלזה נאמר (כז, א): "ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות", שעיני שכלו וכוונתו כהו בעניין עשו, ולא ראה ולא התבונן במעשיו כראוי." (אברבאנל, מובא מתוך גליונות נחמה)

לפי הפירוש- יצחק, המרומה, העיוור, היה צריך לראות לעתיד את מעשיו הרעים של עשיו – שאולי הפך לאלים ועצבני כי גנבו לו ולקחו לו- ובעצם יצחק הוא האשם. פירוש שמזכה את יעקב והופך את הסיפור, מאונס האמונה.

פרופ' אמית בהקשר זה מרחיבה את הפריזמה- ומציינת כי שונאי ישראל נהנו למצוא בטקסטים אודות יעקב הוכחה לאופיו של העם היהודי- כרמאי, וכי אכן במחקר המקרא המודרני (דוגמת גונקל) שהוא מראשיתו נוצרי- יש התייחסות רבה לדמות יעקב, שדמותו מסייעת להוכיח תיזה אנטי יהודית. ועוד שואלת אמית- שאלה מדויקת ונוקבת- מדוע בוחר עם לתאר את עצמו באופן כזה?


ואני חייבת לומר שכל זה מעמיד אותי באי נוחות מאוד גדולה. לא שאני חיה ומאמינה בעולם של פרשנים, אלא שלצערי כמעט ולא מצאתי התייחסות שמסוגלת לראות נכוחה את הדמות של יעקב. העיניים המאמינות לא רואות? שנאת עשיו ואהבת יעקב לא מאפשרות לקרוא את הדברים שגם התורה עצמה מביאה כמעשה רמאות? אולי אפילו, חלילה, מילת ביקורת על החשת הגאולה. הרי אם רבקה קבלה את הנבואה- אז מה היא מתערבת? יהיה בסדר, לא? למה אותם נימוקים החלים על הציונות לא חלים על יעקב- ישראל זה ישראל, לא?


אני אומרת "כמעט ולא מצאתי"- כי:
א. מתוך צניעות- אולי יש פירושים והתייחסויות שמביטים במעשי יעקב גם בעין ביקורתית- ואני לא מכירה כתבים אלה.
ב. מתוך הזמנה – להביא ולהעשיר את עולמי ואת הדיון
ג. כי כן מצאתי- דברים מקסימים ויפים של הרב יובל שרלו, שכותב על המבוכה בעומדו מול הסיפורים על אודות יעקב, ועל הפער בין מה שהיינו רוצים לחנך לו לבין הסיפורים. הרב שרלו לא מביא פתרונות, אלא מתבונן בכנות בעצמו, משתהה ומתעכב ומאפשר את המבוכה ואת ההכרה בדילמה. להלן קישור למאמרו.


אני מביאה שיר של ניק קייב. קוראים לו the weeping song.

אני מאוד ממליצה לקרוא את המילים. לדמיין את ביתם של יצחק, רבקה, יעקב ועשיו. מעניק מימד אנושי וכואב לכל הפרשה.


שבת שלום

יום שבת, 12 בנובמבר 2011

פרשת וירא. אל תשלח ידך אל הנער. אל תשלח ידך אל האיש. רשמים מהכיכר.


אל תשלח ידך אל הנער. אל תשלח ידך אל האיש. רשמים מהכיכר.
צילום:עידו גרומר.צלם מעולה, חפשו אותו בפייסבוק

אני חוזרת עכשיו מכיכר העיר, הקרויה על שמו של יצחק רבין, ראש הממשלה שנרצח לפני 16 שנה. שנרצח. ראש ממשלה, במדינת ישראל. בידי יהודי. מה קרה? מה שקרה זה שאיש אחד לא הסכים עם איש אחר אז הוא רצח אותו. והיו אנשים רבים בכיכר הערב. לא רבים כמו פעם, אולי עייפים מלדרוש צדק חברתי, אז שמישהו אחר ידרוש עכשיו דרישת שלום.
בא לי לשאול את עצמי ואת מי שהיה בכיכר, ואת כל אלה שלא באו – מה אנחנו באמת עושים ביומיום למען ערך הדמוקרטיה- במשמעות היומיומית של הערך. ביכולת האמיתית של כל אחד לחיות במציאות של ריבוי דעות, ריבוי עמדות, ריבוי ערכים ואורחות חיים. ביכולת לחיות ליד ועם מישהו שחושב אחרת, ולא לנסות כל הזמן לשכנע למה אני צודק או למה חשוב וכדאי שכולם יחשבו כמוני. ובטח שלא לרצוח אותו, להכות אותו, לשנוא אותו, לצעוק עליו, לפגוע בו, לרסס לו בחדר המדרגות מסרים של נאצה, ללעוג לו, לצחוק עליו, לדבר עליו מאחורי הגב, לגרום לו להרגיש אידיוט, או טועה. אולי שכל אחד יכתוב חיבור קצר בנושא ויגיש למי שאחראי כאן, או לפחות יקדיש לכך כמה דקות של מחשבה.



פרשת השבוע היא פרשת "וירא". אחד הטקסטים המרכזיים, הקשים, הוא טקסט שנתנו לו את השם הידוע "עקדת יצחק" (בראשית כב) לעקוד פירושו לקשור. עקידת יצחק- רק עקדה. לא רצח. רק כמעט.



האם אברהם שרק בפרשה הקודמת נפרד מלוט כדי לא לריב על האדמה שה' הבטיח לו, הוא אותו אברהם שכמעט והרג את בנו בשם האמונה?



חכמי המשנה, נתחו ומצאו שאברהם עמד בעשרה נסיונות. הראשון- "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.." והאחרון- עקדת יצחק. "וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ אֶת-יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ..."



חז"ל דרשו את הדמיון בין שני הסיפורים - בשני הסיפורים מופיע הביטוי "לך לך", בשני הסיפורים מופיעה הדרגתיות בתיאור (ארצך מולדתך בית אביך<> בנך יחידך אשר אהבת את יצחק) ובשניהם יש אי בהירות לגבי המקום אליו צריך ללכת.



אני מבקשת להתעכב על השוני. וברשות חז"ל- לא בקטגוריות של לשון, סגנון ועלילה. אלא על השוני בדמות. באיש. באברהם.
לשמוע קול אלוהי שאומר "לך לך" ולפעול בהתאם לצו- זה דבר אחד – פתאום קם אדם בבוקר ושומע קולות ומחליט ללכת. וגם אם זה קשה להיפרד מבית אביך- לאברהם יש אמת פנימית ואבא שלו יתמודד איתה. המחיר שאברהם היה משלם היה מחיר של הונאה עצמית. וכדי להיות שלם עם עצמו הוא היה צריך ללכת. ואבא שלו-צריך היה להתמודד עם זה שלילד יוצא חלציו, יש רצונות, מאווים, וקולות משלו שהוא שומע. זה הריקוד העדין שכולנו רוקדים בין לפעול כל אחד לפי האמונות שלו לבין הדרישה שלנו מהאנשים סביבנו לספוג את מי שאנחנו – בשם האהבה, החברות, המשפחתיות. וכשזה מוגזם אנחנו קצת דורכים אחד על השני- ומעירים, ומבקשים סליחה, ונעים לצלילי המוסיקה, ולומדים לחיות בשלום. הרי אי אפשר לאיים בסכין על בן משפחה בשם הרצון שהוא יאמין במה שאתה מאמין וילך בדרכך. לא ככה, אברהם?



אבל לקחת את החיים של הבן שלך כי אתה שומע קולות – זה כבר דבר אחר. חוסר ההגיון, האבסורד, הכאב, הצער, הפשע- שאברהם עלול היה לגרום לבנו, לאשתו, לעצמו- בלתי נסלחים. הרי אברהם הוא לא מי ששומע תמיד לקול האלוהי, בלי מחשבה ושיקול דעת. הרי בסיפור סדום ועמורה אברהם רב עם אלוהים. ובסיפור עם רועי לוט, אברהם פועל במנוגד להבטחה האלוהית- ונותן ללוט חצי ארץ, רק כדי שיהיה שלום.



אבל אני לא מאשימה את הקול האלוהי. אני מאשימה את מי שהקשיב לקול האלוהי והיה נראה לו שזה רעיון מצוין לשחוט את הבן שלו. אני חושבת שבניסיון הזה אברהם נכשל. זה קול פנימי, אישי, שבטוח בצדק שלו. בטוח עד כדי אחיזה במאכלת ויכולת להרוג אדם אחר בגלל מה שאתה מאמין בו. הוא אמנם הבן שלך- אבל הוא לא אתה. ואתה לא יכול להחליט עליו, כמו שאומרים החמודים שמנסים להסביר שהם יישות עצמאית ושיש להם רצון משל עצמם. כשם שאבא שלך, אברהם, נתן לך ללכת והבין שאתה איש עם צרכים וקולות, כך גם יצחק, הבן שלך- הוא לא כלי כדי להביע אמונה. תאר לעצמך, אברהם, שאבא שלך היה שומע קולות, אי שם באור כשדים, ורודף אחריך עם איזה פסל, או פטיש, או מאכלת ביד, כשאתה צועד נחוש ב"לך לך" שלך?! צועק:אברהם,מה אתה עושה בוא הביתה, מיד, או שאני שוחט אותך! תאר לעצמך...




בוא נקבע שבשם הסבלנות כל אחד יחליט על עצמו ויפסיק להקריב אחרים, לעקוד אחרים על מזבח האמונה והקולות . באמת הייתם רוצים שכולם יחשבו כמוכם? בוא נקבע שמותר לכל אחד לחשוב שהוא צודק, ואם אנחנו חיים באותה דירה, באותו בניין, אותה שכונה, אותה עיר, אותה מדינה- מותר לנו גם לנסות לשכנע אחד את השני. אפשר גם להינות מריבוי הדעות, ולחשוב שאולי גם האחר יכול לתרום למארג- לראות בשונות יתרון. ואפשר גם ממקום של כבוד וצניעות- לקחת בחשבון את האפשרות המערערת שאולי יש צדק במה שאומר מי שמולי. לא צדק מוחלט, חלילה, ולא על חשבוני, חלילה. אבל אולי יש משהו במה שמישהו אחר אומר. ואם צריך לקבל החלטה משותפת- נקבל. בדרך שתשאיר את כולנו בחיים. ולא מושפלים או מובסים או שונאים, או מובלים הביתה, כשכפיסי עץ עדיין תקועים אולי בגב מהשכיבה על הגזעים, ופרקי הידיים אולי עדיין חרוכים מהידוק החבלים.



אל תשלח ידך אל הנער. אל תשלח ידך אל האיש, אל תשלח ידך אל האישה, כי לא הורגים בשם הצדק והאמונה.

שיר לשלום, מירי אלוני והשרים בכיכר, צילום מאתמול, 12.11.2011.

יום שישי, 4 בנובמבר 2011

פרשת לך לך. וכל נתיבותיך שלום.

מחר קוראים את פרשת לך לך. בראשית בפרק י"ב פסוק א עד בראשית פרק י"ז פסוק כז.

היום אנחנו מציינים את יום השנה לרצח יצחק רבין ז"ל. 4 בנובמבר.

מה בין אברהם ליצחק?

תהיו איתי בבקשה כמה פסקאות.


אתמול היינו בהופעה של קורין אלאל בקפה ביאליק. היא נהדרת, היא שופעת, היא מלטפת ובועטת. היא שרה את המנון לאהבה, במקור של אדית פיאף, בתרגום לעברית של אהוד מנור. פתאום, באמצע ההופעה, היה שם משפט שהיה לי אברהם אבינו "אתכחש לחברי לארצי ולהורי/ אם ממני תבקש /את עצמי אשים לצחוק /מוכנה את שמי למחוק /אם ממני תבקש."


ונזכרתי תוך כדי הרגע המחשמל הזה, באברהם, שהולך מארצו, ממולדתו, מבית אביו, בשם האמונה, בשם האהבה. את האהבה כאן לא אני המצאתי. חז"ל, הצמידו לפרשה זו הפטרה מישעיה , שם כתוב: "זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי'"(ישעיה מא 8).

גם אברהם היה מוכן, בשם האהבה, כמו בשיר, למחוק את שמו, וכבר עקד בנו וכבר בידו המאכלת.


אברהם ...ה' מבטיח לו הגנה, ארץ, וזרע- רק שיבוא. אז אברהם, בגיל 75, עושה "לך לך" ולוקח את שרי אשתו ואת האחיין שלו, לוט. חז"ל מציירים את הסצינות של העזיבה כסצינות שכרוכות בריב עם אבא , בניפוץ הפסילים בחנות של האבא, כדי להוכיח את קיומה של הדת החדשה. אבל הסיפור המקראי לא כזה. בסיפור המקראי- אברהם לא צריך למחוק אצל אחרים את מה שכבר לא נכון בעיניו, הוא פשוט קובע מציאות חדשה משל עצמו לעצמו. גם סוג של פתרון.


הם הולכים דרך ארוכה (קישור למפה) מגיעים לכנען, ואז רעב בארץ....
מה עושים? רעב? בארץ המובטחת?! אפשר להתלונן בפני ה'- זה מה שהבטיח? אפשר לבכות על הגורל המר. ואפשר להיות פרגמטי- וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. אפשר להיות ביקורתיים כלפי אברהם. אבל אפשר גם לא- יש לו משפחה להאכיל, וכנראה גם מספיק אמונה כדי להאמין שיהיה בסדר- ההבטחה של ה' לארץ לא פג תוקפה אם לרגע יורדים מצרים כדי לאכול משהו, וחוץ מזה, אם ה' כל כך רוצה שישבו בארץ שלו- שיגיש כיבוד קל.
ובמצרים, למי שזוכר, יש סצינה מביכה עם מלך מצרים ושקר לגבי זהות האישה שעם אברם- שרי ואז אברהם, שרי ולוט- חוזרים לארץ כנען. וכאן מתחיל סיפור חזק ומשמעותי.


אברם- כבד במקנה, בכסף ובזהב. האחיין שלו- לוט, גם לא יש צאן ובקר ואהלים.

ובפרק יג פסוק 6 כתוב: " וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו"
הם לא יכולים לשבת באותו מקום. קטנה להם המשבצת, גדול להם הרכוש. ככל ששניהם גדלים ומתעשרים ו"מצליחים" במישורים של מה שבעולם המערבי אנחנו מגדירים היום כהצלחה- הבעיה נהיית קשה וקיומית יותר. אין מקום לקיום של שנינו באותו מקום. התיאור פיזי ממש, איך הארץ לא יכולה לשאת את שניהם. והמילים "לשבת יחדיו" חוזרות. ושתיהן בלווית השלילה. ולא. ולא. אי אפשר. אי אפשר לשבת יחדיו. אין לו פתרון. מבוי סתום. מה עושים? זו שאלה קיומית.

הרועים מנסים למצוא פתרון. פתרון הישרדותי, אינטואיטיבי, אותה תנועה שעושה כל מי שזה שיושב לידו בשולחן בכיתה דוחף את המרפק לצד שלו של השולחן- דוחפים בחזרה ומעיפים אותו :"ז וַיְהִי-רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט ..." (פסוק 7). כי ככה אנחנו כשנוגעים לנו בשטח הקיום, אנחנו רבים, ונלחמים ומגנים על מה שיש לנו. כל תרבות נותנת לזה ביטוי אחר- אבל גם אצלנו זה ככה. אולי בגוש קטיף זה לבש כתום ובתל אביב זה לבש אוהלים ומשם התפשט בכל הארץ, אבל לכל אחד יש עצב חשוף של הישרדות, של רעב. לא תמיד אפשר לרדת למצרים, לפעמים צריך להילחם על הבית. וזה מה שעושים הרועים.


אבל אסור להתבלבל- הריב, האלימות- זה לא פתרון. זה ביטוי חזק ואגרסיבי לזה שכל אחד חושב שהוא צודק, לצורך האמיתי של כל אחד בבית, באוכל, בזהות, בשייכות. וגם בצורך של כל צד לנצח. אבל זה לא פתרון. זה מתכון להרס ולתקיעות.
אם נרצה לסבך את העניינים- לוט הוא אחיין של אברהם. הוא לא זר, הוא לא אויב שאפשר להכניע בריב, הוא משפחה. והוא היה נאמן לאברהם ולקולות המוזרים שהוא שמע עוד באור כשדים. אז מה עכשיו עושים? להתנכר ללוט? אם נרצה לקשור ולסרבל את הפלונטר עוד יותר- ה' הבטיח לאברהם את הארץ. לפי הקוד הזה- win-lose- לוט צריך ללכת. אין מקום לשניים. אפשר לריב כמה שרוצים- יש הבטחה אלוהית שאפשר להסתמך עליה ולהגיד ללוט שילך מפה.


אז מה עושים?
ואז אברהם לוקח אחריות ופונה ללוט- מנהיג מול מנהיג. כאן אין מקום לאספסוף מתלהם. ואומר כך:
"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ..." (פסוק 8)
הנחת יסוד לשיח- אני לא מתכוון לפתור את העניין בדרך של אלימות. לא במישור האישי- ביני ובינך, ולא במישור בין הרועים. המתווה העקרוני לפתרון הסכסוך- הוא "לא לאלימות". את הפתרונות נמצא בדרכים אחרות, בזירות אחרות של שיח. למה?
"...כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ"


להבנתי יש כאן שני נימוקים. שהם אחד. א. אנחנו אנשים. בני אדם. ויש דרך בזירת בני האדם לפתור בעיות מסוג זה. ב. אנחנו אחים- קרובי משפחה. אברהם דוד של לוט. הקרבה המשפחתית מחייבת פתרון שאין בו נפגעים. ולמה זה פתרון אחד? "כי אנשים אחים אנחנו". מעצם היותינו אנשים אנחנו אחים. טענה הומניסטית עקרונית על טיב הקשר בין בני האדם, כל אדם באשר הוא אדם. אני לא נאיבית. אני מאמינה בזה, גם ובעיקר ברגעי סכסוך ומשבר.


אז מה הפתרון?


"הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (פסוק 9)
אברהם מציע פתרון מהפכני- פתרון שמחייב יצירתיות, הרמת הראש מהמשבצת הקטנה, פתרון שמחייב נשימה ומאפשר נשימה- כל הארץ לפנינו- יש מישורים שונים של קיום. (אגב, הרבה פעמים אני מרגישה שבניינים, קבורה בקומות, אינטרנט- כל אלה דומים כפתרונות, ביכולת להגדיל את השטח בדרכים יצירתיות, ולאפשר קיום במימדים שונים, ולא על חשבון האחר).
ולא רק זאת- אלא שאברהם אציל דיו כדי לתת ללוט לבחור. אציל? אולי חכם, כי הוא יודע שלפתרון כזה יסרב רק מי שרוצה לריב.. ולוט, שכנראה באמת לא רוצה לריב, אלא רוצה למצוא פתרון- מקבל את ההצעה של אברהם:
י וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא .... וַיִּבְחַר-לוֹ לוֹט אֵת כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם..." (פסוקים 11-10)
הוא נושא עיניו... הוא בוחר.. ונוסע....


סוף סיפור? לא.
חשוב המשך הפסוק: ".... וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו:"
הם נפרדים, אבל נשארים אחים. יתר על כן- אולי ההיפרדות באופן הזה, היא שמאפשרת להם להישאר אחים. להישאר אנשים. רש"י, בהקשר זה, מפרש: ""אם השמאל ואימינה - בכל אשר תשב, לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר".


הפתרון עצמו נפלא, אבל עכשיו, כשנגמרה הדרמה, צריך לעצור רגע ולברר- איך יכול להיות שאברהם מחלק ככה חופשי חופשי את הארץ שהוא קיבל מה'? לו ולזרעו? ואם מחר עוד מישהו יריב איתו? כל דאלים גבר? כל מי שאלים – גובר בקרב? לפתור בדרכי נועם, בדרכים לא אלימות- זה תמיד אומר ויתור על מה ששלי? ייתכן. השאלה מה מישור הויתור ומה מישור הרווח.
האם אברהם הפסיד? אולי במישור הארצי- הוא הפסיד חלק מהאדמה. במישור האנושי, המשפחתי- הוא ללא ספק הרוויח. וגם במישור ההישרדותי האישי- מי מבטיח שלא היה קם איזה רועה, איזה ישמעאל בן נתניה, איזה יגאל- ומחליט להרוג את אברהם? לפעמים שמכוונים עלייך אקדח כדאי להתכופף ולא להיות צודק. ובמישור הלאומי, באחריות של אברהם כאבינו על האומה- נדמה לי שגם במישור הזה הוא אברהם צדק. הינני כאן.


ואלוהים, מה אלוהים חושב על הדרך שאברהם מצא כדי להתמודד עם המצב?
אני לא יודעת מה ה' חשב, אבל כתוב כך : " וַה' אָמַר אֶל-אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד-לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד-עוֹלָם" (פסוקים 15-14)

נדמה לי שה' לא רק שלא כועס על אברהם, אלא מצדד בו ומעודד אותו- הארץ שלך, כולה, עד עולם- לך ולזרעך. ולכן, פעלת נכון, אברהם. חזקה אמונתך כי הארץ היא שלך, ולכן ברגעים כאלה- אפשר לתת ולוותר ולהרוויח במישור אחר. חיי העם והארץ ארוכים יותר מכל סכסוך נקודתי, ולכן, דווקא מהמקום האמוני, הנצחי, הצנוע- שסומך ובוטח בה' ובהבטחתו, אפשר לבחור בדרך של שלום. הלא כן?


מצרפת קישור לטקסט נפלא של חנוך לוין-אני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם
וכמובן- המנון לאהבה.


מוזמנים לקרוא, לאהוב, לחשוב, לזכור את יום השנה לרצח רבין
שבת שלום.

יום שישי, 28 באוקטובר 2011

פרשת נוח- לשאלת האחריות האישית

ראשית- התנצלותי- לכל השואלים והפונים- בפרשת בראשית נסעתי לראות במו עיני את פלאי הבריאה ברחבי הארץ. בראשית אישית.


היום, פרשת נוח, אני מבקשת לקרוא את הפרשה דרך התימה של אחריות.


בתחילת הפרשה- ה' מחליט להעניש את כל הארץ, כי כל הארץ מלאה חמס, ואין הבדל בין אדם לאדם, ואין הבדל בין חיה לאדם, ואין הבדל בין האדמה לבין אדם- לא בהתנהגות, לא בדין האלוהי ולא בעונש:


"יא וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. יב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ עַל-הָאָרֶץ. {ס} יג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת-הָאָרֶץ: " (בראשית ו)



אלוהים אדירים, הרי אתה בראת את היצור הזה! אמנם, כבר לקין נאמר שביכולתו לבחור- להרוג או לא להרוג את אחיו – אבל את החטא אלוהים ברא, ואת האפליה בין האחים, אלוהים יצר, אז אי אפשר להאשים רק את קין. ואם נלך אחורה- גם בסיפור גן העדן- אמנם נאמר לאדם לא לאכול מפרי עץ הדעת- אבל אלוהים שם את העץ בגן! גם את עצם הפיתוי, וגם את תוכנו- ידיעת טוב ורע. אז אי אפשר להאשים רק את האדם הראשון- אלוהים נטע שם את העץ! רוצה לאמר, שהאנושות אמנם הולכת ומדרדרת מבחינה מוסרית- אבל נדמה שאלוהים מעניש – את האדם, את קין, את האנושות כולה-משתולל מכעס! להשחית הכל! להשמיד הכל! אבל... אלוהים לא שואל את עצמו את שאלת האחריות על היצור הזה שהוא ברא. אולי יש באג בייצור?


ואז המבול. ואז נח נדרש לבנות תיבה כדי שהוא ומשפחתו וחיות נבחרות ינצלו- למה דווקא נח? "...כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה:" (בראשית ז 1)


למה בכלל להציל מישהו? שאלה טובה. זה אלוהים, הוא הרי יכול להשמיד עולם ולברוא חדש במחי ויאמר.
ואז יש מבול, ויוצא עורב וחוזר, ויוצאת יונה וחורת עם עלה זית, ויוצאת יונה ולא חוזרת.


והנה נח, המעשה הראשון שלו כאשר הוא יוצא מהתיבה, הוא מעשה של הבעת תודה- הוא מקריב קורבן. כלומר- שוב הוא הורג יצור חי... אז מה עשינו?! למה כל המבול היה טוב אם שוב האדם הורג יצור חי?
ואז, לראשונה, נדמה כי אלוהים מתבונן. התבוננות אמיתית ביצור שברא, והתבוננות פנימית בעצמו- והוא מבין- יצר לב האדם ... ובאותה נשימה גם לוקח אחרית- לא אוסיף לקלל עוד את האדמה...



"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי." (בראשית ח 21)



רבים מדגישים בפליאה, כי הברית של הקשת בענן היא חד צדדית- ה' מבטיח שלא יהיה יותר מבול והאדם לא נדרש להתחייבות. בוודאי שלא- האדם בסדר גמור! בראו אותו, ואז בכל פעם יש בפניו מכשולים, פיתויים, בעיות- פעם עץ, פעם מנחה שה' לוקח רק לאח שלך. ולא האדם יצר את המכשולים האלה. ואז האדם בוחר – ובין אפשרויות הבחירה יש גם רע. ולא האדם ברא את אפשרויות הבחירה האלה. ואז האדם בוחר ברע- כי אף אחד לא לימד אותו אחרת. ואז אלוהים מרשה לעצמו להתעצבן!? להשתולל? להרוס הכל?! האדם בסדר גמור. אין, לא צריכה, ולא יכולה להיות ברית הדדית. אלוהים היה עד כה מחנך לא מוצלח, והוא זה שצריך להשתנות, כמבוגר האחראי.


ואז, מתוך ההבנה של אלוהים את אופי היצור שברא, ומתוך ההבטחה של אלוהים לקחת אחריות על העצבים המשתוללים שלו, אז בא שינוי בגישה החינוכית של אלוהים, בפרק ט.
ראשית- יש חוק קונקרטי ובהיר- מותר לאכול חיות. אסור לאכול את הדם. מי שיהרוג אדם ייענש עונש מוות, כולל חיות. לא רק כי אלוהים מבין שזה אופי האדם , אלא כי צריך להבהיר, כדי לעשות סדר שלא יגידו אחר כך לא אמרתי. ועוד דבר חשוב כאן- הוא האחריות האישית לעונש . שימו לב כמה פעמים מופיע הפועל לדרוש:


"וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם" (בראשית ט 5)



לא לחכות שכולם יחטאו ואז כולם ייענשו- אלא טיפול ממוקד בכל מקרה לגופו. נכון שגם לאדם הראשון ולקין הייתה אחריות, אבל הם היו לבד. נדמה לי שבתוך הקולקטיב, קל מאוד לאבד את האחריות, להגיד כולם ואחרי המבול.


ייתכן, ותחושת האחריות האישית וההבנה שיש לאחריות גם תוצרים חיוביים, של כוח, של יצירה, של קיום- הביאה אחר כך למגדל בבל. אולי מתוך היצור המחונך, יצא יצור יצרני, שרואה שיש קשר בין המעשים והתוצאות. יצור שמבין שיכולות להיות תוצאות חיוביות לפעולה שלו, ולחיבור הסינרגטי שלו עם עוד אנשים. טוב, זה שה' לא אהב את זה- זה כבר סיפור אחר...
נדמה לי, שהיו כאן שני מישורי שינוי של אחריות. אחד של אלוהים- שמפסיק להציב מכשולים ולהעניש- אלא לוקח אחריות על החינוך של היצור שברא. ושני של האדם- שבפעם הראשונה נדרש לאחריות אישית, בתוך ההמון, ומתוך רגש האחריות שנוצר בו, הוא גם מבין את הכוח שיש לו, בהשפעת המעשים שלו על חייו ועל חיי אחרים.


מצורף קישור לסרטון המתעד מפגש לימוד עם גיל קופטש בנאות קדומים, בנושא פרשת נח.
שבת שלום, מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ, לקחת אחריות.

מבול, רונה קינן.
והכל יקפא, פתאום, אם יהיה לנו רגע לעצור פבינת רחוב, לחבק ולעזוב, כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות, לאהוב פחות.


יום שישי, 14 באוקטובר 2011




אלה ימים היסטוריים ואנחנו חלק מהם. במעגלים מסויימים כצופים, במעגלים מסויימים כפעילים תומכים, במעגלים מסויימים כלב הדבר. נדמה לי שהידיים והלב של כלא חד מאיתנו מדגדגים ורועדים ומשתוקקים לעשיה. שני דברים גדולים קרו, לטעמי. האחד – אפיקי העשיה. לא עוד מסלולי שוליים של תרומה, התנדבות, פעולות של גמ"ח ונתינה, תוך קול מחאה חלושה וקבלת ההפרדה בין ה"מדינה" לבין "אזרחיה". העם חזר ותפס את מקומו בתלם המרכזי. ודרש צדק חברתי- בתוך נתיב הפוליטיקה, נתיב החוק, שאינו נפרד מהעם, אלא הוא העם. צריך לייצג ולשרת ולפעול למען העם. אני לא מעוניינת לתרום כסף לנזקקים כי המדינה לא מטפלת בהם. אני מעוניינת לפעול למען כך שהמדינה תמלא את חובתה למען נזקקים. שני- "העם" הזה שדורש צדק חברתי. לרגע – זה לא בעיה של המתמחים, ולא בעיה של ניצולי השואה, ולא בעיה של המשפחה של גלעד שליט, ולא בעיה של הנכים ולא בעיה של המורים ולא ולא ולא. אלא בעיה שלנו- כי אנחנו אחד, ובאופן רנדומלי לגמרי אחד עיוור ואחת גרה בשדרות ואחד משופע בכסף ואחרת התברכה בכשרון. ולרגע היינו אחד, ולרגע הבנו שזה לא סכום אפס- אם אתה תקבל לא יישאר לי. זה לא המתמטיקה שצריכה להשתנות, אלא הערכים שלאורם מחשבים.
בשבת הזו קוראים בתורה פסוקים מספר שמות (שמות לג 12- שמות לד 26) ואת מגילת קהלת. (בתמונה- סקיצה לפסל, אדם קורא מתוך קהלת).



אני מבקשת לגעת היום בשתי נקודות.



אחת - היא היציבות שבחוסר היציבות.
בספר שמות לג פסוקים 7-6 כתוב שמשה מתאר את ה', לאחר שה' מנחה אותו לת לוחות ברית שניים, לאחר חטא העגל: "...וַיַּעֲבֹר ה' עַל-פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים..."
אז אלוהים הוא טוב או רע? רחום וחנון או נוקם? לכאורה, חוסר יציבות, אי ודאות. כיצד יגיב האל הזה שלנו לפעולות שלנו. אחד מיסודות החינוך הוא עקביות- כדי להראות גם יליד שיש סדר והגיון בעולם. אז...אין? אין הגיון, אין תכונה בהירה לאל, אין תגובה אחת שאפשר לצפות לה? דווקא יש. במרכז הפסוקים, כמו עמוד יציב של מאזניים- המילה "אמת". והאמת היא היציבות. מכאן- טוב או רע, בהתאם לאמת.
ומהי האמת? גם קהלת שואל וחוקר ומתענה בשאלת האמת....
"בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת, לִמְצֹא דִּבְרֵי-חֵפֶץ; וְכָתוּב יֹשֶׁר, דִּבְרֵי אֱמֶת:" (קהלת יב פס' 12)

קטנתי מלנתח ולפרש את קהלת. אולם מתוך הטקסט עולה חזק שאלת המשמעות והאחריות למעשים שלנו. לדוגמא, פרק ג:
כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל כ הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל-מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר. כא מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ. כב וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי-הוּא חֶלְקוֹ כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו.

שאלה שניה היא שאלת המשמעות, שאלה שמהדהדת חזק בימים אלה. האם יש משמעות לעשיה שלנו? לאחריות שלנו? לנוכחות שלנו בהפגנה? לתמיכה שלנו במאבק? לרעיון מוזר להחרים את הקוטג' או לבוא לתמוך בהורים שיושבים במאהל המחאה השקטה הכואבת, או ללכת להצביע בבחירות ולשנות סוף סוף את אחוזי ההצבעה, אם יש משמעות לכל אלה? ובתוך הריב הקטן שבבית, או בהתנהלות האנושית, או בעיצוב העתיד שלי- האם יש משמעות להחלטות שלי, לנקודת המבט שלי, לרגע שהאני מחליט שאני צומת ולא צינור? ואני לא שואלת שאלה על אודות אלוהים. אלא על אודות בני האדם.
ימים אלה, יותר מאחרים, מחזירים, לתחושתי, את רוח האדם לאדם. את תקוות יכולת השינוי, חובת השינוי. אדם את חייו, את חיי הסובבים אותו. ביכולת לצאת מגדרך- ממש- שכל אחד יצא מהגדר הקבועה שלו, ויזוז מילימטר כדי ליצור שינוי.
ואולי זה אחד המסרים הגדולים של הסוכה- זוז קצת, צא מאזור הנוחות, המוכר הידוע. מקבע לארעי, כדי למתוח את האיברים, להזרים דם, ליצור תנועה, לשנות זווית, להביע תמיהה.



לאה גולדברג, אחת המשוררות האהובות עלי, "התכתבה" עם הטקסט של קהלת. בין היתר- בשיר "שירי סוף הדרך". (קישור למאמר מופלא של דר לאה מזור - בין לאה גולדברג לקהלת) אני זוכרת שבתיכון, כשלמדנו בקרוואן בחצר, בעוד הרגליים שלי על השולחן, שאלתי את המורה לספרות, המחנכת (שאני מקווה שקוראת שורות אלה), מה הרעיון הגדול, לגלות רק כשזקנים שהחיים הם יפים. הייתי תלמידה ממש מעצבנת. היא ענתה לי באיפוק מתבקש, שאוריד את הרגליים מהשולחן ושאיזה מזל שאני לומדת את השיר הזה עכשיו, בגיל 16, דאז.

הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד - אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד - אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד - אָמַר הַגֶּבֶר.
יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך.

צוֹבְעָה הַשְּׁקִיעָה שֵׂיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם,
הַדֶּשֶׁא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב,
צִפּוֹר אַחְרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת:
- הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶך?

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה - לַיְלָה.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים - בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.
וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,
וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,
וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,
וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,
וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

חג שמח, ותודה לאל ולכל העוסקים במלאכת הקודש של החזרת גלעד שליט לביתו.

יום רביעי, 28 בספטמבר 2011





היום אנחנו חוגגים את ערב ראש השנה. איש ואישה, ילדה וילד – כל אחד ואחת בדרכו, ובמשמעות השונה שאנחנו מעניקים ליום. אני מבקשת לתת היום נקודה למחשבה, שיש בה גם איחול לשנה החדשה.

בתמונה- פרמגנט קטן מהעולם הגדול.

תמצית הדברים, לקצרים שבכם: אני מאחלת לכולנו להשתמש ביום זה כהזדמנות לבריאה מחודשת, ליצירה מחודשת של עולם; עולם פנימי, עולם חברתי, עולם של הרגלים, מעשים ומחשבות. הזדמנות לאמן את היכולת להתחדש, להעז, לצמוח. וזאת, כמובן, מבלי לומר דבר בגנות העבר, ומבלי פחד לאבד דבר מה. ליצור מציאות חדשה. להגיע למקומות שמעולם לא חשבנו שנגיע אליהם; בדמיון, במעשה, ברגליים. בנשימה עמוקה, בהנאה אמיתית. מאחלת לכולנו את החופש לחלום ולעשות, שרק אנחנו הסוהרים והמשחררים לו.

ועכשיו באריכות:

יום א בחודש השביעי (הוא חודש תשרי) היה במקורו, בתורה, יום תרועה. הענקת המשמעות של "ראש השנה" לתאריך הזה, היא מאוחרת- משמעות אותה אימצו היהודים שחזרו מגלות בבל.מה זאת אומרת?
בשנת 586 לפנה"ס, הוגלו אנשי ממלכת יהודה לבבל, אחרי כ- 50 שנה הם חזרו (הצהרת כורש- שיבת ציון). כשהם חזרו, הם הביאו איתם לארץ את לוח השנה הבבלי. המילה "תשרי" לדוגמה- מקורה באכדית "תשריתו" ומשמעותה- "התחלה".

וכך אנחנו חיים היום במקביל הכמה לוחות שנים- לוח השנה המקראי שמתחיל בחודש הראש בתורה- ניסן, ולוח השנה הבבלי- שמתחיל בחודש תשרי, ולוח השנה הגריגוריאני, שמתחיל מ ה 1 בינואר. וכל יש לנו הרבה ראשי שנים- כמו שאת ראש השנה ללימודים מציינים ב 1 בספטמבר, או ט"ו בשבט, או ראש השנה הפרטי של כ"א- יום ההולדת.

לא' תשרי, אם כך, אין משמעות היסטורית(בשונה, נגיד, מה' באייר שהוא תאריך היסטורי), או מהותית אבסולוטית מוחלטת שנובעת מתוכו. ולכן, דווקא משום כך, יום זה הוא כר פורה ודשן להענקת משמעויות ופירושים. בואו נראה מה יצמח...

"...אמר רב יוחנן בר חנינא כי בתשרי נברא העולם ובראשון בו נברא אדם הראשון, ביום זה נכנס לגן עדן וביום זה חטא וגורש ממנו (פרקי דרבי אליעזר, פרק יח; תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין לח, ע"ב).

חז"ל מנסים להעניק ליום משמעות מיסטית, קוסמית- א תשרי הוא יום של בריאת האדם הראשון, יום של כניסה לגן העדן, ויום של חטא ושל עונש.

כלומר היום הזה הוא יום חגיגי של בריאת העולם, ויום חגיגי של כניסה לגן העדן, אבל בו בעת, יום זה הוא גם יום של חטא וגירוש. כלומר אין ערובה ביום, אין הבטחה בדבר. אין טוב אינהרנטי ביום הזה, אלא זה יום של הזדמנות.

‘ר' שמחה בונים מפשיסחה אמר לתלמידיו: כל אחד מכם צריך שיהיו לו שני כיסים , כדי שיוכל להשתמש בזה או בזה לפי הצורך. בכיס הימני מונח המאמר :"בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין פרק ד' משנה ה) , ובכיס השמאלי : אנכי עפר ואפר" (בראשית יח' 27) (מתוך מרטין בובר, האור הגנוז- סיפורי חסידים)

יש כאן ציר רוחב וציר אורך.
צר הרוחב- גם בסיפור שמביא בובר, יש את מימד האפשרות והיעדר הקביעה. מצד אחד- בשבילי נברא העולם. מצד שני- אנוכי עפר ואפר. אין משמעות מהותית, אינהרנטית לאדם, לכל אדם ולאף אדם- אלא יש כאן הזדמנות.

ובציר האורך- ציר בריאת העולם, ציר בריאת האדם. שניהם מתלכדים לאיזה תודעה בה אדם מרוכז כל כך בעצמו. משפט זה הוא במקורו סיום של קטע מהתלמוד שפותח במילים- לפיכך נברא אדם יחיד בעולם. אם אדם נביא יחידי, ובשבילי נברא העולם, אז מה זה אומר? זה מחייב את העולם או מחייב אותי ביחס לעולם? זאת עמדת כוח או עמדת חולשה? אז מי צריך לעבוד קשה עכשיו- אני או העולם? ואם העולם נברא בשבילי- זה קצת יומרני, לא? ואם העולם נברא בשבילי אז לא עבור אחר- או גם בשביל אחר? ועוד כהנה והכנה....

ואולי קצת, כל אדם כמו האדם הראשון לדברי חז"ל – זו משמעות של הזדמנות, של אפשרות. בשבילי נברא העולם- ואז... ואז אני יכול לעשות עם ההבנה הזאת מה שאני רוצה. ביחסי אדם-עולם. לשעבוד או לחופש. להקטנה או להגדלה. לזחילה או לריצה. לשפיפה או לתעופה.

הרב קוק, בו אני גרה, מביא כל כך יפה את הדברים:

"והנה ראש השנה 'זה היום תחילת מעשיך', מתעורר הכוח הקדוש כמו שהוא בעצם, כי זה חוק שיום ההתחלה נשארת בו סגולת הקיום." הרב קוק, ספר מדבר שור, הדרוש השמיני
או במילותיה הטובות, הלא מנחמות אך המדרבנות של יונה וולך:

החיים שיש לך/יונה וולך
החיים שיש לך
הם החיים שחיית
הבט אחורה בהבנה
מצא את נקודת הבראשית
הבריאה
ברא את עצמך
זה העולם הטוב ביותר
היחיד שתוכל לברוא
כל זה מצוי בתוכך
גלה אותו
התחל מהתחלה
הבט על חייך
כעל שיעור רע
על מה שהיה
כעל עונש
הרחקה
עמידה בפינה
נוקאאוט בסיבוב הראשון
תקן
כאחד שהבריא
כאחד שחלה

יונה וולך, 'החיים שיש לך', מתוך: מופע, הקיבוץ המאוחד: 1985. עמ' 32

נ.ב. כל יום הוא יום כזה. גם היום הראשון של השנה החדשה.
שנה טובה!

יום שישי, 23 בספטמבר 2011

פרשת ניצבים וילך. לא בשמיים היא... אלא כאן , עכשיו, וגבוה.



ריח של ראש השנה כבר באוויר, להתרוקן ולהתמלא שוב.
לפנינו פרשת ניצבים וילך - עוד רגע האזינו, וזו הברכה, בראשית...

אני מבקשת היום להתמקד בשלושה פסוקים מתוך פרשת ניצבים- עדיין במסגרת הנאום של משה לפני הכניסה לארץ. תמצית הפסוקים, באופן גס: כל המצוות, על אף שנדמה שהן בשמיים- הן לא רחוקות, אלא ישימות.



יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. יב לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.

כלומר – שלא יגיד אדם- כל המצוות והדרישות של אלוהים- גדולות עלי, רחוקות ממני- אין מי שיעלה עבורי לשמיים ואין מי שיעבור עבורי את הים- הכל קרוב, ואפשרי.



אני מבקשת לומר בהקשר זה שני דברים:



אחד – בעניין האחד- היחיד, בשונה "מאנחנו" . בסליחות, לדוגמא- בולט מימד האנחנו, הקהילה- חטאנו, תפילה עם העבריינים בקול נדרי- איזה "כולם" שנותן רוח גבית. וגם כאן- בניסוח התירוצים- מי יעלה לנו, מי יעבור לנו. אבל כשזה מגיע לאחריות- הניסוח הוא אישי- אליך, בפיך, בלבבך- אחריות אישית. אין כולם. אתה, את. אני.

עניין שני- הוא עניין השמיים, התחושה הזאת שיש דברים שהם גבוהים ממני, רחוקים וגדולים ואולי לכן בלתי אפשריים.
הטקסט כאן- מציע לקרב את הרחוק ובכך להפוך אותו לישים. לבטל את המרחק, לטובת הקמפיין של הקירבה, של האפשרות לאדם הפשוט. אני מבקשת להציע כיוון נוסף, ובו להגביה את העושה.
הדבר הוא אכן בשמיים, וגדול ונשגב ורחוק. ומי שעושה- בסיזיפיות המעשית, היומיומית של הקרבה, של הלב, של הפה, של המעשה- בעצם העשיה - גדול, מתקרב לגבוה, לנשגב, מגדיל את המסוגלות של האדם לבצע ולהיות חלק מהדבר הגדול. לא לקרב את הרחוק, כדי להראות שהוא אפשרי. אלא להשאיר את הרחוק- רחוק ובלתי אפשרי- ואותו, את הבלתי אפשרי- לעשות. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.



שבת שלום! מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ, לעשות, לקרב ולהרחיק, להרחיק ולקרב. ועד לשבוע הבוא- האזינו לקול מהשמיים





יום שישי, 16 בספטמבר 2011

פרשת כי תבוא. אל רחום וחנון האם שומע תפילה עבור ?




איך אפשר לבקש "סליחה" מאל קנאי ונוקם ומקלל? האם יש בכלל סיכוי?
פרשת כי תבוא, מכונה פרשת התוכחה הגדולה, לפי שעון החול של המדבר- לקראת סיום נאום הגדול של משה והכניסה לארץ. לפי מחוגי שעון לוח הקריאה בתורה- קרובים לסיום מעגל הקריאה בתורה, עוד פרשות ספורות ניפרד ממשה ונתחיל לברוא עולם. לפי מחוגי לוח השנה העברי – אנחנו בימי סליחות, חודש אלול. לפי המחוגים הפרטיים שלי- סתיו כבר מזמן.



הפסקה הבאה סוקרת עניינים מרכזיים בפרשה: פרשת כי תבוא פותחת בטקס הבאת ביכורים עם הכניסה לארץ, במילים שאולי מוכרות לחלקנו מהטקסט של הגדת פסח: ) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: ) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וכו' מנהג יהודי קדום- לפתוח את חגיגות "כמה טוב" ב" בכמה רע היה לנו"- בהמשך- טקס מעשר הקשור בארץ, טקס חידוש הברית, ואחר כך רשימה מפתה ומפחידה של ברכות מחד ושל קללות מאידך. הברכות- מובטחות למי שישמע למצוות ה'- איזה ברכות? הלוואי עלי- בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה: (ד) בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ.... יִפְתַּח יְהֹוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ .... וברוח ראש השנה:
(יג) וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת ..."
פשוט כיף!


כאן מתחיל העניין של היום, למי שדילג:


ומיד לאחר מכן: הקללות- (דברים כח) אשר יבואו לא רק על מי שלא יעבוד את ה' ולא יקיים את המצוות, אלא על מי שלא יעשה זאת בשמחה ובטוב לבב מרוב כל... אוי ואבוי איזה קללות. רק דוגמאות, ונא לא לנסות בבית:
טז) אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה: ....(יט) אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ: ...
כג) וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל:...(כד) יִתֵּן יְהֹוָה אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ...כח) יַכְּכָה יְהֹוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב:....(כט) וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ:

עוד כהנה וכהנה....
ואני לא מבינה- אנחנו בחודש אלול – חודש סליחות- למנהג הספרדים, והאשכנזים יצטרפו בתשרי, ויפה שעה אחת קודם. אמנם- עברות שבין אדם לחברו- יום כיפור אינו מכפר, לפי הרמב"ם אבל עבירות שבין אדם למקום- זה הרגע לבקש סליחה ומחילה. ממי?

ובכל יום, בתפילת עמידה, אומרים:
סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו, כי אתה אדוני טוב וסלח [וסלחן] ורב חסד …". זה לא האל של הקללות. זה גם לא האל שלא מרשה למשה להיכנס לארץ. מה זאת הנוקשות הזאת?
הרי הנחת היסוד של בקשת הסליחה- היא שמי שמולי- קשוב וסולח. והאל שמצטייר בסצינת הקללות- הוא לא אל רחום, לא אל חנון. משתמש במילים ארור, ועיוור ומוכה ואין מושיע.



ובסליחות, אנחנו שרים פיוטים: (קישור לאתר פיוט, כדאי כדאי)
אדון הסליחות / בוחֵן לבבות
גולה עמוקות / דובר צדקות
חטאנו לפניך – רחם עלינו.

איך אפשר להגיד על אלוהים שהוא אדון סליחות אחרי כל הקללות שבפרשת כי תבוא?
איך אפשר לקוות שהאל מלא סליחה וחסד, אחרי האיומים? אפשר אפשר לבקש רחמים?
ואם באמת מבקשים רחמים- באיזה חוצפה, אולי תמימות, אולי זחיחות ניגשים בבקשה לביטול ולמחיקת החטאים, מול מי שאיים בנחרצות וברצינות על מי שלא קיים מצוותיו. יאללה, בינינו, אתה רב חסד, אז חאלס עם האיומים?מה, עושים צחוק מהאיומים של אלוהים? מההבטחות שלו?
אז אם יש קללות ועונשים- אז אלוהים- תעמוד מאחורי זה, תהיה עקבי. ואם זה לא רציני- ואפשר להתארגן פעם בשנה על סליחות- ואל רחום וחנון האם שומע תפילה עבור אז ...למה כל האיומים? תהיה עקבי!
אני מבקשת להציע כמה כיווני מחשבה לדיסונאנס הזה.
אחד- מתוך הפרשה עצמה. הברכות והקללות אינם שרירותיים. הם כתוצאה מההתנהגות של האדם. תבחר בדרך כזו (לצורך הענין, בדרך המצות)- אז יבואו עלייך הברכות. תבחר בדרך אחרת (אי קיום מצוות)- יבואו הקללות. האל הוא רק מראה לבחירות של האדם. (לכן, אגב, כמעט בלתי אפשרי לבקש סליחה מגוף חיצוני – הרי האדם הוא הבוחר והוא החוטא והוא גם מקור הסליחה או הייסורים. אדם מול עצמו, ושב האל הוא מראה, או כלי).



שני- מושג שנקרא "13 המידות של ה'". בספר שמות, לאחר סצינת שבירת לוחות הברית על ידי משה, ה' מנחה את משה לקחת לוחות שניים, ולכתוב עליהם בדיוק מה שהיה כתוב בראשונים, ולרדת שוב לעם ולתת לעם את לוחות הברית- שיא של יכולת סליחה, של יכולת להמשיך הלאה ולתת הזדמנות שניה במלוא המובן. בלי קמצוץ ושאריות מפולניה. משה, בתגובה, מתפעל ומכנה את ה' בסדרת הכינויים הבאים: ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים: (שמות לד 7-6). חלק מהתכונות הן "טובות" רחום וחנון.... וחלקן "קשות"- נקה לא ינקה (לא ימחוק את חטא). אז יש סתירה? איזה מן אלוהים הוא זה? במרכז הפסוק- שיווי המשקל, נקודת המרכז- "אמת". אין תכונה אחת באל. התכונה שיוצאת מהאל, היא בהתאם לאמת. התכונה מותאמת למציאות. אפילו בני אדם הבינו שלפעמים מתאים לסלוח ולפעמים מתאים לא לשכוח ולא לסלוח. השאלה, כמובן, מתי.

הסבר אחרון, מתחבר להסבר ששמעתי מאבא שלי לתפילת כל נדרי. שעל פניו, כל נדרי היא תפילה מרגיזה ביותר. אדם מבטל את נדריו, על בסיס קבוע פעם בשנה- כל הנדרים שלי מבוטלים. כל אותן התחייבויות כבדות משקל שהתחייבתי להן באמצעות מילים, הנה במילים אני מתיר. אפשר להמשיך הלאה.
אבי פירש לי את התפילה אחרת, ועם הפירוש הזה אני יכולה לחיות- את תפילת כל נדרי- לא אומר האדם, אלא אומר אלוהים לעצמו. כל הנדרים שהבטחתי, שאיימתי, כל העונשים שנדרתי שאביא עליכם, כל הקללות, כל האיומים, כל ה"ארור....ארור...." אם לא תקיימו את המצות, לא כל שכן בשמחה ובטוב לבב מרוב כל- כל אלה בטלים ומבוטלים.
שאחרת, איך יפתחו שערי שמים? ואיך יוכל לסלוח?



אדון הסליחות, נקמת הטרקטור. מופלא.
שבת שלום. מוזמנים לפזם, לבקש סליחה, לסלוח, להפיץ, להגיב, לקרוא שוב, לקרוא עיתונים של שישי. כל אחד שירגיש בנוח.






יום שישי, 9 בספטמבר 2011

פרשת כי תצא. עולמם השלם אך הלא מושלם של אנשי הגם וגם.



מתוך פרשת כי תצא:
לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. דברים כב 11.
אסור ללבוש בגד שיש בו צמר ופשתים יחדיו.
מדוע? אינני יודעת. הרבה הסברים.
יוסף בן מתיתיהו מסביר שכדי להבדיל בין בגדי הכהנים שהיו שעטנז לבין בגדי אדם רגיל- ואז פסול בדבר עצמו, במהותו, אלא לצורך האיסור ודרכו – יצירת הבדלה.
הרמב"ם מסביר שכדי להבדיל בין בגדי עובדי אלילים לבין בגדי ישראל. וגם כאן- אין רע בדבר עצמו.
הרב קוק מבחין אבחנה עניינית בין צמר שנלקח מחיה, ומסמל את המעשה הלא מוסרי, לבין הפשתן, שנלקח מהטבע. ובכל זאת- חמלה על החיות היא כמובן הגיונית, אבל מדוע לאסור על הערבוב?
הסברים מעולם הקבלה, מסבירים שלכל חומר יש את האיכות הרוחנית שלו, ואסור לערבב אותם. אם כך מדוע דווקא פשתן וצמר? למה לא לאסור קפה וחלב? או פרוזן יוגורט או שווארמה בפיתה- שמבצעים את אותו ערבוב בין חומרים.
חז"ל הציגו את איסור שעטנז כדוגמה של "גזרת מלך" שאין לה טעם.
ודווקא את ההסבר הזה אני אוהבת.
הסבר שמכיר בקיומם של שני דברים. הפשתן אינו אסור. הצמר אינו אסור. שניהם טובים וכשרים. שניהם מכירים זה בקיומו של זה, ויחד עם זאת אסורים בערבוב בתוך אותו המרחב. למה? ככה.
ואני חושבת על כל המעגלים שהעקרון הזה יכול להתקיים. וכמה סובלנות יש בו. וכמה הכרה ב"אחר", וכמה הכרה ב"עצמי", וכמה פרקטיות ביכולת לחיות חיים משותפים. בכל המעגלים- בזוגיות, במשפחה, בכיתה, בשכונה, בעיר, במדינה, בעולם.
היום כותבת על המעגל שלי הפנימי, שחי את השעטנז של כל מי שאני. שלקח לי זמן, אני מודה, להכיר בחלקים השונים שבי. שחיים זה בצד זה וכולם טובים וכשרים. ולפעמים המיצים שלהם מתערבבים, ולפעמים הם לא קשורים בכלל אחד לשני. ואסורים לערבוב באותו המרחב. והשלם הוא הדבר.
כתבתי את הטקסט שכשהיו אנשים שרצו לגהץ אותי. כתבתי כך:



עולמם השלם אך הלא מושלם של אנשי הגם וגם
אי שם בתוך העולם, חיים להם אנשי הגם וגם.
הם נראים כמו כל בני האדם
אבל לאנשי הגם וגם יש פגם.
הם רוצים גם ו.... גם!
הם אוהבים הכל ורוצים הכל.
וכל עץ נחמד ומפתה ונחשק והכל קצת רציני וגם קצת כמו משחק.
וכל פרי מתוק וכל דלת מכניסה וכל דרך מזמינה וכל ספר טומן סוד
והם רוצים הכל ואם אפשר אז עוד.

והם רצים בשדות האינסוף, של היופי והנוף
בדרך שכבר פעם נסללה, או בדרך חדשה שרק עכשיו מתגלה,
מטפסים על הר או צוללים בלי פחד
לפעמים לבד ולפעמים ביחד
מנגנים כמה צלילים ומציירים בקצת צבעים
וכותבים כמה מילים ועוד סודות נגלים
לפעמים נגמר להם האוויר וזה קצת מעייף
אבל לאנשי הגם וגם ככה הכי כיף

אך לפעמים, כשאנשי הגם וגם ממש נהנים...
והגם וגם כל כך כיף עד שזה נהיה מוגזם... אז...
פתאום, מולם, הם באים.
משום מקום,
בדממה נוזפת וקשה,
במבט עייף מאכזבה
נאלצים, בלית ברירה,
לעצור מיד את המסיבה.

מול אנשי הגם וגם עומדים אנשי הרק.
הם עומדים במין מבט גבוה ודק
משלבים ידיים ומתבוננים ממרחק
מצקצקים ומאבחנים את אנשי הגם וגם, ללא כחל ושרק:

הרי הם לא יודעים לבחור
הם לא יודעים מה הם רוצים
כמה עצוב ואומלל
לראות מולי אדם מבולבל

אנשי הגם וגם משלמים
כמה נורא הוא המחיר
טוב שאני כאן
רק על מנת להבהיר

הרי זה עניין קצת ילדותי
אולי אישיותי
ללא ספק בעייתי
ומזל שיש אותי

הרי אי אפשר לחיות כך את החיים
בגם וגם של ילדים.

אוח, כמה טוב שאנחנו בעולם
לעצור ומיד את אנשי הגם וגם,
הנה אנחנו, שולטים ביד רמה
במיומנויות הקשה של הבחירה
הנה ראו, את היכולת שלנו לוותר
כך מתנהג אדם בוגר
אפשר ללא ספק לחנך ולהרגיל ולאלף
ולהסביר מחדש לאנשי הגם וגם שאין צורך בשום כיף
הנה כולם מיד עכשיו
להיות במקום אחד
לנשום בקושי רב
להחזיק את הישבן מכווץ חזק
הנה ככה טוב, רק כמו אנשי הרק.

וגם אם תאמר שרק רצית להיות
וחשבת, שאם השבילים פתוחים, אפשר קצת להנות
אנחנו כאן כדי לקצוץ את זה לדק
הנה התייצבנו, כאן אנחנו, רק אנשי הרק

תרגילים:

עכשיו נפנה לארוחה, חד גונית אך מזינה:

מה את רוצה לאכול? סלט או פסטה או תפוח אדמה מוקרם?
גם וגם.
תבחרי.
לא רוצה לבחור. רוצה גם וגם. קצת מזה וקצת מזה.
את חייבת לבחור.
לא רוצה לבחור. רוצה גם וגם.
אז לא תאכלי בכלל!
אז לא אוכל בכלל.
חבל.

עכשיו נפנה לשעות הפנאי, כיף אחד בלבד ודי:

מה אתה רוצה לעשות?
לשחק בכדור ולראות סרט וללכת לים.
אי אפשר הכל. אי אפשר גם וגם
תבחר אחד בלבד.
אבל אפשר כדור בים ומשם לסרט, בטח שאפשר
אי אפשר תבחר אחד, היתר מיותר!
לא רוצה לבחור, רוצה גם וגם.
אז לא הולכים בכלל.
אבל ... חבל...

כעת נפנה לארגון החיים של אנשים מבוגרים, של אנשים רציניים.
יש להחליט
ולנקות את כל השיט:
תחליטי אם עצמאית או שכירה
אם מורה או בעלת עמדה בכירה
אם ענייה או עשירה
אם בכסף עניינך, או בחינוך או ביצירה.
עלייך לבחור בין שעות הפנאי לעבודה
ולהשתדל שלא להנות בשעה שאין זה ייעודה
ואין צורך לשחזר ולחזור על הסצינה המוכרת,
הנה שוב היא גדלה ועדיין לא בוחרת
חוץ מכל היום רק להנות- מי בדיוק היא רוצה להיות?


וגם אנשי הגם וגם, שחיים בעולמם השלם, שכמובן אינו מושלם,
עוצרים לרגע ולא מבינים.
מי הם האנשים המוזרים, הדקים, הרקים, הריקים,
שעומדים בצד הכביש ומכוונים את התנועה,
כאילו שהם שולטים בכיוון ובעוצמה של הזרימה ?
הם גם טובים וגם רעים
גם צודקים וגם טועים
גם יפים וגם מכוערים
גם קצת אמת וגם קצת משקרים
גם מפחידים וגם מצחיקים
קצת מלאים בעצמם וקצת ריקים בעצמם
ויש להם מראה קצת מוזר
לאנשי הרק בעולם האכזר
תמיד יש להם פנים מבוגרות
מכווצות וכועסות ומצמידים את הגבות
כאילו משהו קרה
אסון, או דרמה, או שחלילה וחס מישהו טעה בבחירה.

טוב, אלה היו רק אנשי הרק, שנתקעו פתאום בדרך, אולי התבלבלו
וכיוון שהם יודעים הכל, הם גם לא ממש שאלו
וזה נחמד כי אנשי הגם וגם- גם לא שאלו אותם
וממשיכים הם לקפץ בעולמם השלם, אך האף פעם לא מושלם.

אפילוג:
בצד הדרך, במרפסות, בבתים, פזורים אנשי גם וגם קצת יותר זקנים, שהיו וראו ורואים עוד עדיין. ויודעים מתי לכבד ומתי צריך לשים זין. עיניים טובות וחכמות ומפוייסות, ותרמילם גדוש ועצום ומלא בחוויות. וידיהם מיובלות מרוב מעשים טובים, ועל בגדיהם אלפי רבבים זוהרים, של מי שעשה ולמד ונפל וטעה והצליח ונכשל וידע ולא ידע. והם מתבוננים באנשי הגם וגם הצעירים, מנפנפים לשלום, מעודדים, מחבקים ומחזקים, ונותנים עצות ורעיונות לשיפורים. איך אפשר גם להסתדר גם לשרוד וגם להינות, גם וגם לטעום מהעולם, בעולם שלם, אך אף פעם לא מושלם.

יום שישי, 2 בספטמבר 2011

פרשת שופטים. מדוע מגבילים את כוחם של המנהיגים?



פרשת השבוע – פרשת שופטים.
הימים האחרונים, בשילוב עם הפרשה, מציפים הרבה מחשבות והרהורים בסוגיות של מנהיגים ומנהיגות.
אפשר לראות בפרשה מעין חוברת מכרזים – לבעלי התפקידים הדרושים בחברה תקינה, בחברה שיש בה חוק וסדר.
דרושים: שופטים, שוטרים, מלך, כהנים, נביאים, צבא, עדה וזקני העם- פונקציות רבות, בעלי תפקידים בחברה.
היינו מצפים שבצמוד לכל בעל תפקיד, תהיה רשימה של הסמכויות הנובעות מתפקידו ושל ההנאות הנובעות מתפקידו –
מה שכרו, מה כוחו, מה הפריבילגיות הנלוות לתפקיד, איזה רכב נלווה לתפקיד, איזה מחשב, מה תקציב הלשכה, האם מגיעה לו חסינות וכדומה. ואם לא- אז רשימת הסמכויות. מה מותר לו?
אבל לא...אין טובות הנאה, אין שכר, אפילו לא פירוט החובות- אלא רק איסורים והגבלות:
שופט- אסור לו לקחת שוחד.
מלך- אסור לו להרבות בנשים , בכסף בזהב, ובסוסים- ואסור לו, שלבו יתרומם מעל אחיו
כהן- אנשי שבט לוי, שמשכורתו בעבור מתן שירותי דת ניתנת באמצעות תרומות של יתר השבטים- אין לו נחלה משלו- אין לו אוכל עצמאי- גם הוא מוגבל- לא כל מה שבא לו לקחת- חלקים מאוד מסויימים.
צבא- סצינה של לשכת גיוס שקודם כל פוטרת מגיוס- מי לא יכול לשרת בצבא- מי שטרם בנה בית, טרם נישא לאישה, טרם חלל את גפנו, ובכלל- מי שפחדן. ועוד- מה אסור בצבא- אסור להתנפל מיד על עיר, אלא ראשית להציע לה כניעה. אם צבא תוקף עושה מצור על עיר- אסור לחסל את עצי המאכל. רק איסורים כל הזמן, במקום שישה אפשר להילחם ככה בכיף.
והנביא? איסור על נבואת שקר ושרטלנות במקצוע. איך יודעים מי נביא שקר- מאוד פשוט- דבריו לא מתקיימים. והוא עצמו ימות.
וגם בסיפור עגלה ערופה- זקני העיר כבעלי תפקידים. לא יכולים להשאיר מקרה מוות- עלום, בלי פתרון. מישהו חייב לקחת אחריות.

כל בעלי התפקידים, כל פונקציות ההנהגה בחברה מתוקנת- החוק לא מדגיש את סמכויות הכח שלהם, ואת שכרם ואת הפריבילגיות הנלוות לתפקיד- אלא את ההגבלות שלהם.


מדוע? אין כבוד והערכה לאנשי ציבור? לאנשים שלוקחים על עצמם את עול ההנהגה? לא סומכים עליהם?


תשובה ראשונה היא- לא. באופן פרדוקסלי- לא סומכים עליהם. למה? לא בגלל מה שהם עשו. אלא בגלל מה שהם יעשו. לכן שמואל הנביא היסטרי בשמואל א פרק ח, כאשר העם מבקש מלך, והוא מצייר להם תסריט עתידי של התשעבדות העם למלך. בהגדרה, אדם שיש לו כח, שיש לו נגישות לאוצר, שצריך לקבל החלטות שקשורות באנשים- מועד למעילה, לכשלון, לטעות. לא כי הוא לא בסדר- אלא כי הסיטואציה מזמנת את הדבר, יש פיתוי מעצם המיקום והכוח. אנשים נהיים מספרים, כסף קופץ מארנק לקופה, לחיצת כפתור הופכת למלחמה. בשונה מאזרח רגיל, למנהיג יש כח, כל תזוזה שלו משפיעה על מעגלים רחבים, שלפעמים הוא לא רואה את סופם. והשררה מונחת לפתחו. ולכן צריך הגבלות, ופיקוח והגבלות. כי גם המלך שלמה מתחיל ברגישות ובחכמה לשתי נשים זונות שבאות לפניו בשאלת חיים, ומסיים את תפקידו עם אלף נשים, כסף, זהב, סוסים, עבודה זרה ותהום בינו לבין המלך הצעיר ששפט והתפרסם כחכם מכל אדם במשפט המפורסם....


תשובה שניה- כן! כשחז"ל מדברים על נושא המנהיגות, ומשווים מנהיגים שונים בסיפורי המקרא- מסכמים ואומרים- שמי שנתמנה פרנס על הציבור- גם אם הוא קל שבקלים- כמנהיג- צריך לנהוג בו כאביר שאבירים, ולקבל אותו כמנהיג. מתות מסכת ראש השנה, תלמוד בבלי, דף כה עמוד א: "שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם, לומר לך: ירובעל בדורו - כמשה בדורו, בדן בדורו - כאהרן בדורו, יפתח בדורו - כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור - הרי הוא כאביר שבאבירים".

אז מה משתמע מכאן? שמתפשרים על ההנהגה? ואולי גם הפרשה רומזת לפשרה....? "וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל-הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט ..." (דברים יז 9)
מדוע כתוב אשר יהיה בימים ההם? מה, אני יכולה לפנות למנהיג שאינו בימים שלי? לשופט שיהיה בעתיד, או היה בעבר? ברור שאלך אל השופט שבהווה שלי. קצת מרגיש כמו פשרה- תסתפק במנהיגים שיש כרגע.


פירוש רשי מחזק את תחושת הפשרה- "ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו - אתה צריך לשמוע לו . אין לך אלא שופט שבימיך." זה מה יש ועם זה תסתדר...


לדוגמה- אם בעבר היה נהוג להעריך מנהיג לפי פרמטרים כמו שירות צבאי, הנה קמו לנו מנהיגים שלא נמדדים בפרמטר הזה. שעושים שירות לאומי למען האומה בדרכים אחרות, לא כל שכן שקיבלו פטור משירות צבאי בדין, שאגב היה עובר גם את לשכת הגיוס של הפרשה שלנו.


אז מה יצא מדברי חזל ומרשי- שצריך לקבל כל מנהיג? להסתפק במנהיגות מעצם היותה? אסור להביע ביקורת? אסור להוביל מחאה? כל מנהיג- אביר, ועלינו לשתוק?
ממש לא.
והפסוק הזה- על שופט אשר יהיה בימים ההם- הוא אולי לב העניין- שמחבר בין הקבלה של המנהיגות לבין עניין ההגבלות על בעלי התפקידים. אסביר:
א.שופטים, בעלי תפקיד – הם זמניים. מוגבלים בזמן, הם אינם אמת נצחית אחת על זמנית, אלא מנהיגים מתחלפים, בשר ודם. (ולא משנה אם הקורא מאמין בקיומו של אל נצחי מחוקק. מוסכם על כולנו ששלטון אנושי במהותו אינו נצחי)
ב.תחת הכותרת "מנהיג"- יכול להיות פעם משה, פעם יפתח- זה עילוי וזה כסיל.לבעלי התפקידים, יש תפקיד מכריע בעיצוב חיי היומיום של החברה אותה הם מנהיגים. ואנחנו צריכים את המנהיגים שיובילו. הרי לא כולנו היינו יכולים להיות ראש הממשלה, או שר האוצר, או ממנהיגי המחאה החברתית. כראיה – רובנו לא. יש הסכמה עקרונית של החברה, כל חברה, לקבל את המנהיגות, אחרת לא הייתה זו מנהיגות.
ג. כיוון שהמנהיגים אינם בוראי אמת נצחית (סעיף א), וכיוון שיש הסכמה עקרונית לקבל מנהיגות- וכיוון שאנחנו, כציבור, חייבים להיות מסוגלים לסמוך על ההנהגה, ולקבל אותה כסמכות (סעיף ב)- דווקא משום כך חייבים להיות איסורים, חייבות להיות הגבלות. ולכן- המנהיגים הם אינם מעל החוק, אינם מעל העם- אלא מחוייבים שבעתיים. חייב להיות מנגנון של פיקוח על ההנהגה. מה שקוראים בדמוקרטיה- הפרדת רשויות, מה שקוראים במקרא "לבלתי רום לבבו מאחיו".
שבת שלום. מוזמניים לקרוא, להגיב, להפיץ לחשוב, להפגין. ניפגש בכיכר המדינה, כשמו כן הוא. מוצאי שבת 21:00..