מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שני, 30 באוגוסט 2010

פרשת כי תבוא- מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?


בשמחה ובטוב לבב


במרכז פרשת השבוע, פרשת כי תבוא, פרק דברים כח- פרק המכונה פרק ברכות והקללות. ממש רגעים ספורים לפני מות משה והכניסה לארץ.... רגעים ספורים לפני תום השרב הגדול ותחילת השנה החדשה....
בתמונה, יצירה של ישראל רבינוביץ, 1994. ברזל, עץ. 32X97X30

(עוד על ספר דברים- מאמר של פרופ' אלכסנדר רופא)



המעמד, הוא מעין "רענון" הברית בין ישראל לבין ה'. ואחר כך סדרה ארוכה, מגוונת, קשה ומבטיחה של ברכות וקללות. הברכות- אינסופיות. גן עדן ממש. שפע וטוב שכולנו מייחלים לו. אצטט ברכות נבחרות:
" בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה... יִפְתַּח יְהוָה לְךָ אֶת-אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת-הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר-אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל-מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה. יג וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה ..."

הקללות – נוראיות, קשות, איומים כמעט בלתי נתפשים. פגיעה באדם, בצאצאיו, בפרנסה, בחברה שסביבו. אצטט קללות נבחרות: אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ. ...יַכְּכָה יְהוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב... פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל-יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדָעְתָּ וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל-הַיָּמִים... בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא-יִהְיוּ לָךְ כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי....

לא ניכנס לשאלות המטרידות: מדוע צריך לאיים ולשחד בקללות ובברכות, בכל הקשור לקיום מצוות? האם יש צורך בשכר מעבר לקיום המצווה עצמה? מעבר לנוכחות במעגל מקיימי המצוות? וחמור מכך- מדוע צריך לאיים ? האם הכתוב רוצה להניע אנשים לקיום המצוות ולמוסר האלוהי, מתוך תפישה של שכר ועונש מיידיים (נגלוש אפילו לתיאוריות בייהביוריזם...?)


אז לא ניכנס לשאלות המטרידות האלה....



נו, אז מה צריך לעשות כדי להימנע מקללה, ומה צריך לעשות כדי לזכות בברכה?
נקרא היטב את ההוראות:
לברכות:
וְהָיָה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם....
לקללות:
וְהָיָה אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ
כלומר- צריך לשמוע, לשמור ולעשות. אם כן- ברכה. אם לא- קללה. פשוט? שכל אחד ואחת יחליטו.



אבל....הנה, בין השורות מסתתרת הפתעה, מתנה. מילים שקובעות תנאי נוסף לברכה. לא רק מה לעשות, אלא גם איך לעשות... איך צריך לעשות? בשמחה ובטוב לבב. כלומר, לא מספיק לעשות את מה שצריך לעשות. האופן, השמחה, הרוח הטובה, חשובים לא פחות, אם לא יותר. ולא רק זאת, אלא שהם הם חלק בלתי נפרד מהשלם. החיוך והרוח הטובה אינם "בונוס", "אקסטרה". אלא חלק אינהרנטי לדבר. אסור לומר שאני מסתפקת בזה שהאדם שלצדי, מעלי, מתחתי, יעשה את המוטל עליו. חייב להיות חיוך. ואסור לי להסתפק בזה שאני עצמי אעשה את המוטל עלי- אבל בלי חיוך, בלי שמחה, בלי טוב לבב. לא לעשות כי צריך, בשנאה, במרירות, בקושי. אלא חובה לעשות בשמחה.
הקללות יבואו על מי ש:..."לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל ..." (פסוק 47)

אז- לשאלה מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר... רגע לפני השנה החדשה-


כדאי לבדוק אם את אותם הדברים אבל בחיוך, בשמחה, ובטוב לבב...


שבוע טוב! נויה







מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ.



יום שישי, 20 באוגוסט 2010

פרשת כי תצא - בשבח החמלה

פרשת השבוע- פרשת כי תצא.
(דברים כא 10 - דברים כה 19)

כמה עניינים יש בפרשת השבוע! מודה שממש קשה להחליט במה להתמקד. איזה מזל שקוראים את הפרשות בכל שנה.
ולכן גם אם אתמקד השנה בדבקר אחד, יש את שנה הבאה לנושא אחר....

אחד העניינים הקשים פרשה בעיני, הוא נושא היחס לעמלק.
בסוף הפרשה יש ציווי חד משמעי למחות את זכר עמלק. מה פירוש "למחות"? להרוג, להשמיד.
רגע.... על מה ולמה? "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם...." (דברים כה פס' 14)

טוב, אז בואו ניזכר...
בספר שמות יז, מוספר על עם ישראל שזה עתה יצא ממצרים. בתחילת הפרק- סיפור מי מריבה, שם העם צמא למים ומתלונן בפני משה, משה מכה בסלע ויוצאים ממנו מים. מיד לאחר מכן, עמלק, שהיו שבט נוודים, תוקפים את ישראל. כאן התמונה המוכרת שמשה מרים את ידיו וישראל מנצחים. בתום , האירוע, מופיע צו: " ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמיים" (שמות יז פס' 14).

כלומר, הצו בספר דברים, הינו יישום של צו נקמה שניתן בספר שמות. מדוע הנקמה היא קשה כל כך? של השמדה מוחלטת? פרשנים מוצאים בכתוב בספר דברים סיבות לחומרת צו הנקמה:
" ...אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ [...]"
רש"י מדגיש את עניין העיתוי. הרי עמים אחשרים שתקפו את ישראל (דוגמת הפלישתים) לא צוו להשמדה מוחלטת. רש"י מדגיש את הסיטואציה שבה עם יוצא מעבדות,נודד במדבר ולא מתוך עמדת כוח, לא מתוך יכולת להשיב מלחמה, כריבון.
המלב"ים מדגיש את היעדר ההצדקה למתקפה. ישראל היו עייפים ויגעים, צמצאים ואבודים. מה ש לתקוף אותם? מה הסיבה? אמנם, גם עמלק היו שבט נוודים, ואולי ישראל נתפסו כשבט נודד מאיים, אבל... תראו את ישראל.... עיפיים ויגעים...

סביב עמלק נקשרו סיפורים נוספים- דוגמת סיפור שאול בקרב המסופר בשמואל א טו, בו שאול אמור היה לקיים את הצו של השמדת עמלק ולא עשה כן. עוד עמלקי- המן הרשע, ממגילת אסתר, המיוחס לזרע עמלק.
אבל עדיין- מה מצדיק את הצו המוחלט, האכזרי, הבלתי מתפשר להשמדת העמלק? כבר במפגש הראשון עם עמלק, בספר שמות, ניתן צו לנקמה. וספר דברים מצווה לזכור. אותו "זכור" יפה וענוג של שבת. מה קרה? מאיפה האכזריות הנוראה הזאת? עד כדי כך שצריך לפטר את שאול המלך מתפקידו כשהוא חומל על המלך ועל הצאן? ה' רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד- שאמנם נוקם שילשים וריבעים- אבל- לא די?

קשה לי עם הצו הזה. קשה לי מוסרית- הצו להשמדה מוחלטת, גורפת, של עם. קשה לי תדמיתית; אני לא יכולה לומר דבר להגנת צו כזה. ואני אוהבת להרגיש קרובה ולהיות יכולה לייצג. גם אם לא להסכים.
חיפשתי הרבה, אני מודה, עד שמצאתיאת הפירוש של הרש"ר הירש:

"עמלק התקיף את החלשים שבחלשים... החולשה לא עוררה בלבו רחמנות וחמלה אלא היא גֵירְתָה בו את יֵצֶר ההתעללות הגסה והלעג... אל תשכח דבר זה: אם יבוא יום ותרצה להידמות [להיות דומה] לעמלק... ותבקש [תחפש] הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות [לאנשים]. אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקיבלת על עצמך בקרב האנושות."

במילים פשוטות:
אנו מצווים להשמיד את יצר הבריונות שבנו. את הרגע הזה, שאנחנו מזהים חולשה, רעב, צמא, קושי אצל האחר. ובתזמון הגרוע ביותר, בלי שום סיבה – אנחנו מתקיפים. במילה, במבט, במעשה. שיכולים להזיק ולפגוע בנימים דקים מאוד של הנפש. נכנסים במלוא העצמת הרוע, שנובעת, בסף הכל, מחולשתו של האחר. ולא מתוך מעשה טוב, תבונה או חוכמה שלנו. הרש"ר הירש מייחס זאת להיבט הלאומי. אני מייחסת זאת להיבט האישי. הרי חולשות, פגמים, גמגומים, טעויות של אנשים לצידנו אנו רואים כל הזמן. אגב, גם לנו יש כמה. לא צריך להעיר על כל דבר, לא לבעוט בהנאה במי שחלש וכרגע קשה לו.... הרי בהנפת יד הוא גיבור. כולנו, לפעמים, רעבים, עייפים, צמאים. לכן, זו היא קריאה לחמלה כלפי האחר.


ואולי ...אני מרהיבה עוז ומעיזה לצעוד אפילו צעד נוסף בפרשנות. אולי להפסיק להיות בריונים כלפי עצמנו. אולי להפסיק להיות אלימים כלפי עצמנו. להפסיק להיות ביקורתיים, מחכים לעצמנו בפינה, תופסים את עצמנו על חם. קשים עם עצמנו באופן שלא תמיד מאפשר ליצור, להתקדם, להתגמש, לתקן, לנשום, לחיות. הרי טעויות- אנחנו עושים כל הזמן. ומי שלא עושה לא טועה- ומי שלא טועה, טועה ובגדול.... אולי הקריאה היא לחמלה כלפי עצמנו.

הערה מתודולוגית: הדיון בפרשת השבוע התחיל סביב נושא השמדת עמלק. גם "השמדה" שזה משהו רע. גם "עמלק"- לא אנחנו. קולקטיב שאנחנו אפילו לא יודעים היום מי הוא.
איך הגענו לסיום חיובי ולדבר על עצמנו? לוקחת אחריות מלאה.

הערה נוסטלגית: מצורף השיר ששינה את חיי, בהקשר זה. שיר שנותן מכה בראש ובלב בדבר חמלה.



שתהיה שבת שלום, מלאת חמלה, רכות, קבלה של עצמנו ושל אחרים,
נויה
מוזמנים לקרוא, להפיץ, להגיב.

יום שבת, 14 באוגוסט 2010

פרשת שופטים- משימות חיים

פרשת שופטים -משימות חיים
דברים דברים טז,יח-כא,ט

פרשת שופטים מביאה נושאים רבים, הקשורים להתנהלות בחברה: לא רק הנחיות כלליות בנושא מוסר, משפט דין וצדק, אלא גם פרקטיקות- איסור לקיחת שוחד, איסור עבודה זרה, התנהלות בעת מלחמה, התנהלות במקרה של מקרה רצח שאין יודעים מי אשם ("עגלה ערופה"). רגע... אלה הפרקטיקות של החיים? שוחד, עבודה זרה, רצח ומלחמה? אי אפשר לכתוב חוקים קצת יותר לבביים? נגיד, אולי "תן חיוך זה בחינם" או משהו כיפי כזה?

חוק, במהותו, לא מגדיר מה מותר. החוק "מגדיר"- כלומר- שם גדר סביב המותר ומגדיר את גבולות האסור. ומתוך הלאו יש ללמוד על ההן. מתוך האסור יש ללמוד על המותר. לא רק בפרקטיקות, אלא גם על הערך העומד בבסיס החוק.
הדוגמא המובהקת והפשוטה ביותר:
מה אסור? "לא תרצח".
מה מותר? לאפשר לחיות.
ערך מרכזי? ערך החיים.

נתמקד לרגע בחוקי המלחמה, המופיעים בדברים פרק כ, וננסה דרך ה"לא"- ללמוד מה "כן", מה הם הערכים המרכזיים של החברה.

חוקי המלחמה, בין יתר הדברים, מגדירים מעין "לשכת גיוס"- מי מחוייב בשירות ומי פטור.

הם מציינים שלושה מקרים:
אדם שבנה בית חדש ועדיין לא חנך אותו- פטור משירות.
אדם שנטע כרם וטרם חילל אותו- -פטור משירות.
אדם שהתארס עם אישה וטרם התחתן איתה- פטור משירות.


ה וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל-הָעָם לֵאמֹר
מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ.
ו וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ.
ז וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה.
(דברים כ)

המשותף לכל המקרים- הפטורים משירות הם אנשים שהתחילו ועדיין לא סיימו "משימות חיים"- בית, אדמה, משפחה. המחויבים לשירות- אנשים שכבר יש להם בית, משפחה, נחלה.
משימות אלה, נחשבות במקרא למשימות החיים המרכזיות של אדם, עד כדי שבדברים כח, המכונה, פרק הברכות והקללות, זוהי אחת מהקללות (פסוק 30)
"אִשָּׁה תְאָרֵשׂ, וְאִישׁ אַחֵר ישגלנה (יִשְׁכָּבֶנָּה)--בַּיִת תִּבְנֶה, וְלֹא-תֵשֵׁב בּוֹ; כֶּרֶם תִּטַּע, וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ."

חוק נוסף בדברים כד, פסוק 5 מתייחס לכך. הפעם החוק חורג ממנהגו ולא מתאר רק מה אסור, אלא גם מחייב את החתן לשמח את אשתו : "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח"

איזה מן הגיון מוזר! מדוע לשלוח לשירות צבאי אנשים בעלי בתים? מדוע לא לשלוח לשירות צבאי נערים צעירים בני 18 שעוד לא עשו דבר?

להבנתי, שלוש תשובות לכך, תשובות המבטאות את הערכים העומדים בבסיס החוקים.

האחת- בהיבט הצבאי: החוק פוטר משירות צבאי את מי שיש לו למה לדאוג בבית. בהמשך הפסוקים, המקרה האחרון, פוטר משירות את הירא ורך הלבב "...יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ." לפי פרשנים- מדובר על מקרה רביעי,הפחדן, שעלול להמיס את לבב אחיו- אלה הנתונים להשפעה, כיוון שיש להם למה להתגעגע בבית.... כלומר, הנימוק הוא נימוק צבאי, ענייני. אנחנו לא צריכים במחלקה פחדנים ואנשים שעסוקים בדברים אחרים, שאינם מלחמה.

במעגל החברתי הרחב; פן ימות במלחמה ואיש אחר.... החוק חושב לא רק על הצבא, לא רק על המלחמה. אלא בטווח זמן ארוך יותר, מתייחס לחיים שאחרי, לחברה שחוזרת למצב נורמלי לאחר ימי המלחמה. אי אפשר לחיות בתאים משפחתיים "פרומים", התחלות שמישהו התחיל ואחר המשיך. חברה יציבה היא חברה שמובנית מתאים משפחתיים.

ומעגל אחד נוסף, אישי, שאני אוהבת. מתוך ה"לאו" נלמד על ה"הן". מה כן לעשות?
בית, משפחה, נחלה. לממש, כל אחד, את מה שהוא מבין כ"משימות חיים".
לעשות מעשים שאומרים: הייתי כאן בעולם.




שבת שלום,
נויה
מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ.

יום שבת, 7 באוגוסט 2010

פרשת ראה - תחליט בעצמך.



כמה מילים בדבר החירות.
פרשת השבוע שלנו היא פרשת "ראה", דברים יא,כו-טז,יז.

פרשת השבוע מוקדשת בהרבה אהבה והערכה למקצה 9,
מלכת המדבר, לפלנד 2010.
שהלכו איתנו עד סוף העולם ובחזרה. זר לא יבין זאת.

בפרשה יש קולות מנוגדים, כמעט סותרים זה את זה.

האחד- קול חזק של מחוייבות, של חוקים, של הקפדה. דוגמת חוקי הכשרות, חוקי מעשר, וכמובן חוק ריכוז הפולחן המחייבים לעבוד את ה' רק במקום אשר ייבחר האל. אין ספונטניות, אין לבד. כולם. ביחד. במקום אחד.


השני- קול חזק וחד משמעי הקורא לחירות האדם; העבדות כמצב זמני, נקודתי. העבדות במקרא, בניגוד לעבדות בימי העבדות בארה"ב, לא נתפשה כ"מהות אינהרנטית" לחלק מבני האדם, ומולם אלה שבמהותם חופשיים.



איך חירות עולה בקנה אחד עם החוקים הקשים? אני מחוייב לחוק או לחופש שלי?
אז בשורה התחתונה - אני יכול לעשות מה שבא לי או לא?

ועוד ציר של קולות מנוגדים- בין רצון היחיד לבין חוקי הקבוצה.
מצד אחד- "עם קדוש", "עם סגולה". איזה אלעצוזאמען חונק ובלתי אפשרי.
מצד שני- התבוננות בפרט, ביחיד- החובה לדאוג לחלשים, דאגה לשחרור העבד.

איך קבוצה עולה בקנה אחד עם הרצון של הפרט? אני מחוייב לקבוצה או לעצמי?
אז בשורה התחתונה- אני יכול לעשות מה שבא לי או לא?

נתחיל בחלק השני- שאלת היחיד והקבוצה.


חכמים בתחום הייעוץ הארגוני והסוציולוגיה, אומרים שחוזק הקבוצה הוא חוזק החוליה החלשה ביותר בה. כנתון- אנחנו ביחד. השכנים בבנין, הכיתה, החברים מהמשרד, הקבוצה בצופים, המשפחה, המקצה במלכת המדבר- אנחנו ביחד. ולכל אחד בקבוצה, יש גם יכולת וגם אינטרס להיות מצוין כדי להוביל את כל הקבוצה קדימה ולהנות. מחשבה זו כמובן שונה במהותה מהאינסטינקט החייתי, ההישרדותי, שעדיין חי בנו- שמרגיש שאם אדרוס את מי שאיתי בקבוצה אני אזכה. לא כן הדבר. הוא ייפול ואני- שניה אחריו. כי הראשון תלוי באחרון. באופן תבוני, עלינו להבין כי לכל אחד יש אינטרס שכולם בקבוצה יהיו טובים. אנחנו קשורים וכרוכים אלה באלה. ואין בכל האמור כדי לבטל את השוני ואת הייחודיות של כל אחד בתוך הקבוצה, כי אם להיפך. נדמה כי רק קבוצה השומרת על עצמה כקבוצה חזקה, מאפשרת לשוני בתוכה לחיות, לתמוך, לספוג ואף להינות מהמורכבות האנושית שבה.



נמשיך לחלק הראשון- בין חירות לחוקים נוקשים....
אין ספק, בואו נודה על האמת, חוקים הם עול. הם כובלים, הם קשים, הם לא ברורים. ובטח ובטח כשהם עומדים כמו קיר, כמו חומה בין הרצונות והמאווים שלנו לבין מימושם. חכמה קטנה מאוד לציית לחוקים כשהחוקים עולים בקנה אחד עם האמונות, הערכים, הרצונות והצרכים שלנו. זה היה נכון כשהייתי בת 4, בת 16, בצבא וגם היום. גם היום.... ובכל זאת... שתי מילים בעד החוק. אחת- אם דיברנו בשבח הקבוצה- נראה כי החוק הוא קו גבול (חיצוני או שהקבוצה קבעה) שמאפשר תיחום של הקבוצה ואת המחוייבות לה. שניה- החוק, בעיקר החיצוני לנו, יש בו משהו מרגיע ומקל ביציבות שבו. התנגדתי לכך כשהייתי צעירה יותר, והיום כשאני צעירה אבל פחות- אני לומדת להינות מהחוקים. גם אלה שמרפים גם אלה שמכווצים.



רגע רגע.... האם אין בכך התנערות מאחריות? ולאן חמק עבר החופש?
אני עוד רגע חוזרת בתשובה? מתנדבת לקיבוץ?! מה קורה פה?!



לא. אבל זה גורם לי לחשוב, לראות ושוב לבחור. וזהו החופש האמיתי.



גם בפרשה שלנו, פרשת "ראה", יש הכוונה אלוהית, אבל אין חובה., אלא רשות בחירה. הפרשה נפתחת במילים:
"כו רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה.


כז אֶת-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם ....


כח וְהַקְּלָלָה אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם ...." (דברים יא)

ראה. אלה הם הדברים. תחליט בעצמך.
שבת שלום.
מוזמנים לקרוא, להפיץ, להגיב, לחשוב.